siso haggada haaretz (PDF)




File information


This PDF 1.5 document has been generated by Adobe InDesign CC 2017 (Macintosh) / Adobe PDF Library 15.0, and has been sent on pdf-archive.com on 05/04/2017 at 16:03, from IP address 82.166.x.x. The current document download page has been viewed 843 times.
File size: 7.55 MB (17 pages).
Privacy: public file
















File preview


‫וקראתם דרור בארץ לכל יושביה‬

‫הגדת היובל‬
‫—‬

‫וקראתם דרור בארץ לכל יושביה‬

‫עורך‪ :‬תומר פרסיקו‬
‫מערכת‪ :‬עידו אורן‪ ,‬ג'סיקה מונטל‪ ,‬דניאל בר–טל‪ ,‬גיורא רוזן‪ ,‬אלון ליאל‬
‫תרגום‪ :‬גרשון גירון‬
‫הגהה‪ :‬מירי ישראל‬
‫קונספט ועיצוב גרפי‪ :‬סטודיו מיכל סהר‪ :‬מיכל סהר ודנה אלקיס‬
‫דימויים‪ :‬אירית חמו‬
‫מתאם הפקה‪ :‬גיל גבעוני‬

‫כל הזכויות שמורות © תשע"ז ‪2017‬‬
‫© כל הזכויות לשיר 'חד גדיא' שמורות‬
‫לחוה אלברשטיין ולאקו"ם‪.‬‬

‫‪Info@siso.org.il‬‬
‫‪siso.org.il‬‬
‫‪50out.co.il‬‬
‫‪nif.org.il‬‬

‫עבדים היינו לפרעה במצרים וכיום אנחנו בני חורין‪ .‬לא רק‬
‫חגיגת החירות עומדת לפנינו בפסח‪ ,‬אלא גם זיכרון השעבוד‪,‬‬
‫ושניהם מצווים לנו‪ ,‬בכל דור ודור‪ ,‬את המאבק בעוול ואת‬
‫הקריאה לצדק‪ .‬המשנה מלמדת אותנו שכל המקיים נפש‬
‫אחת כאילו קיים עולם מלא‪ ,‬ומכאן מובן שהמקיים ע ַם‬
‫ותרבות כאילו קיים עולמות הרבה‪ .‬את עולמנו קנינו עם‬
‫כינונה המוצדק של מדינת ישראל‪ ,‬ואותו קו של צדק דורש‬
‫מאתנו לאפשר לשכנינו לקיים את עולמם‪.‬‬

‫בשנת החמישים לשליטתנו על יהודה ושומרון ועל בני העם‬
‫הפלסטיני עלינו להרים את קולנו ולזעוק למען החופש‪ .‬בשנת‬
‫החמישים עלינו לקדש את הארץ הזו‪ ,‬ולאשרר את הזיקה‬
‫שלה ושלנו לעקרונות הצדק והשלום‪ .‬בשנת החמישים עלינו‬
‫לצאת ולהוציא לחירות‪ ,‬לפדות אותנו ואת שכנינו מבית‬
‫תּם אֵת ְׁ‬
‫ק ַד ּ ְׁ‬
‫עבדים‪ .‬ככתוב [ויקרא כה‪ ,‬י]‪“ :‬ו ְ ִ‬
‫שים‬
‫מ ּׁ ִ‬
‫ח ִ‬
‫ה ֲ‬
‫שנ ַת ַ‬
‫ש ֶ‬
‫שנ ָה וּקְרָ אתֶם ְד ּרו ֹר בָּאָרֶ ץ לְכ ׇל־י ֹ ְׁ‬
‫ָׁ‬
‫שב ֶיהָ”‪.‬‬

‫כ ו ס ר א שונה‬

‫בדיקת חמץ‬

‫במוצאי שבת מוסיפים‪:‬‬

‫מוזגים כוס ראשונה ‬

‫לפני הבדיקה יברך‪:‬‬

‫תּה אֲדֹנ ָי אֱלֹהֵ ינו ּ מֶל ֶך ְ‬
‫א ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫ק ְד ּ ָׁ‬
‫א ֶׁ‬
‫שר ִ‬
‫מצְוֹתָיו‬
‫שנו ּ ב ְ ּ ִ‬
‫הָעו ֹל ָם‪ֲ ,‬‬
‫חמֵץ‪.‬‬
‫וְצִוָּנו ּע ַל ב ִ ּיעוּר ָ‬

‫בשבת מתחילים כאן‪:‬‬

‫ה ָׁ‬
‫האָרֶ ץ‬
‫שמַי ִם ו ְ ָ‬
‫שי‪ .‬ו ַיְכ ֻלּו ּ ַ‬
‫ש ּׁ ִ‬
‫ה ּׁ ִ‬
‫ו ַיְהִי ע ֶרֶב ו ַיְהִי בֹקֶר יו ֹם ַ‬
‫א ֶׁ‬
‫שר‬
‫שב ִיע ִי מְל ַאכְתּו ֹ ֲ‬
‫ה ּׁ ְ‬
‫וְכ ָל צְבָאָם‪ .‬ו ַיְכ ַל אֱלֹהִים ב ַ ּיו ֹם ַ‬
‫א ֶׁ‬
‫ש ׂה ו ַי ִ ּ ְׁ‬
‫ש ׂה‪.‬‬
‫שר ע ָ ָ‬
‫מכ ָ ּל מְל ַאכְתּו ֹ ֲ‬
‫שב ִיע ִי ִ‬
‫ה ּׁ ְ‬
‫שב ֹּת ב ַ ּיו ֹם ַ‬
‫עָ ָ‬
‫ְ‬
‫ק ֵד ּׁש או ֹתו ֹ כ ִ ּי בו ֹ ָׁ‬
‫שב ִיע ִי ו ַי ְ ַ‬
‫שב ַת‬
‫ה ּׁ ְ‬
‫ו ַיְב ָרֶ ך אֱלֹהִים אֶת יו ֹם ַ‬
‫א ֶׁ‬
‫שר ב ָ ּרָ א אֱלֹהִים לַע ֲש ׂו ֹת‪.‬‬
‫מכ ָ ּל מְל ַאכְתּו ֹ ֲ‬
‫ִ‬

‫לאחר הבדיקה יאמר‪:‬‬

‫חמִיע ָא ְדאִיכ ָ ּא ב ִרְ ׁ‬
‫שוּתִי‬
‫חמִירָ א ו ַ ֲ‬
‫כ ָ ּל ֲ‬
‫תּי ּ‬
‫תּי ּ‬
‫ה לִבָּטֵל‬
‫ה וּדְל ָא בִע ַרְ ֵ‬
‫מ ֵ‬
‫ח ִ‬
‫דְל ָא ֲ‬
‫הפְקֵר כְּעַפְרָ א ְדאַרְ ע ָא‪.‬‬
‫הו ֵי ֶ‬
‫ו ְל ֶ ֱ‬
‫לאחר שריפת החמץ יאמר‪:‬‬

‫בחול מתחילים כאן‪:‬‬

‫אכ ָ ּא ב ִרְ ׁ‬
‫שוּתִי‬
‫חמִיע ָא ְד ּ ִ‬
‫חמִירָ א ו ַ ֲ‬
‫כ ָ ּל ֲ‬
‫ת ּ‬
‫ת ּ‬
‫ת ּ‬
‫ּה‬
‫ה ְדּבִע ַרְ ֵ‬
‫מ ֵּ‬
‫ח ִ‬
‫ּה וּדְל ָא ֲ‬
‫מ ֵ‬
‫ח ִ‬
‫ַד ּ ֲ‬
‫ת ּ‬
‫הפְקֵר‬
‫הו ֵי ֶ‬
‫ה לִבָּטֵל ו ְל ֶ ֱ‬
‫וּדְל ָא בִע ַרְ ֵּ‬
‫כְּעַפְרָ א ְדאַרְ ע ָא‪.‬‬

‫הא ׁ‬
‫ֵש‪.‬‬
‫תּה י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּמֶל ֶך ְ הָעו ֹל ָם‪ ,‬ב ּו ֹרֵ א מְאו ֹרֵ י ָ‬
‫א ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫מב ְ ִד ּיל ב ֵ ּין קֹד ׁ‬
‫ֶש‬
‫ה ַּ‬
‫תּה י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּ מֶל ֶך ְ הָעו ֹל ָם ַ‬
‫א ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫ל ְחֹל‪ ,‬ב ֵ ּין או ֹר ל ְח ֶׁ‬
‫שב ִיע ִי‬
‫ה ּׁ ְ‬
‫מּים‪ ,‬ב ֵ ּין יו ֹם ַ‬
‫ש ׂרָ אֵל לָע ַ ִ‬
‫שך‪ ְ,‬ב ֵ ּין י ִ ְ‬
‫שת ַׁ‬
‫ש ֶׁ‬
‫ל ְ ֵׁ‬
‫שב ָ ּת ל ִ ְ‬
‫ש ׂה‪ .‬ב ֵ ּין ְ‬
‫שת יו ֹם טו ֹב‬
‫ק ֻד ׁ ּ ַ‬
‫ק ֻד ׁ ּ ַ‬
‫מע ֲ ֶ‬
‫ה ַּ‬
‫שת יְמֵי ַ‬
‫ק ַד ּ ְׁ‬
‫ש ֶׁ‬
‫ש ׂה ִ‬
‫תּ‪.‬‬
‫ש ָ‬
‫מע ֲ ֶ‬
‫ה ַּ‬
‫שת יְמֵי ַ‬
‫מ ּׁ ֵ‬
‫שב ִיע ִי ִ‬
‫ה ּׁ ְ‬
‫תּ‪ ,‬וְאֶת יו ֹם ַ‬
‫הב ְ ַד ּל ְ ָ‬
‫ִ‬
‫ְ‬
‫ָ‬
‫ָ‬
‫ק ַד ּ ְׁ‬
‫ש ׂרָ אֵל ב ִ ּ ְ‬
‫ת וְ ִ‬
‫תּה‬
‫א ָ‬
‫שתֶך‪ .‬ב ָ ּרוּך ַ‬
‫ק ֻד ׁ ּ ָ‬
‫מּך י ִ ְ‬
‫ת אֶת ע ַ ְ‬
‫ש ָּ‬
‫הב ְ ַד ּל ְ ָּ‬
‫ִ‬
‫ֶש ל ְקֹד ׁ‬
‫מבְדִיל ב ֵ ּין קֹד ׁ‬
‫ֶש‪.‬‬
‫ה ַּ‬
‫י ְי ָ ַ‬
‫תּה י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּ מֶל ֶך ְ הָעו ֹל ָם‪ֶׁ ,‬‬
‫החֱי ָנו ּ וְקִיְּמָנו ּ‬
‫ש ֶ‬
‫א ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫וְהִג ִ ּיע ָנו ּל ַזְּמַן הַז ֶה‪.‬‬

‫פְרִ י הַגָפֶן‪2.‬‬
‫תּה י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּ מֶל ֶך ְ הָעו ֹל ָם ב ּו ֹרֵ א ּ‬
‫ ‬
‫א ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫‪1‬‬

‫‪ 1‬‬

‫א ֶׁ‬
‫מכ ָ ּל‬
‫שר בָּחַר ב ָ ּנו ּ ִ‬
‫תּה י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּמֶל ֶך ְ הָעו ֹל ָם‪ֲ ,‬‬
‫א ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫מכ ָ ּל (יש האומרים‪ :‬ע ִם כ ָּל)‬
‫ממָנו ּ ִ‬
‫(יש האומרים‪ :‬ע ִם כ ָּל) ע ָם ו ְרו ֹ ְ‬
‫ק ְד ּ ָׁ‬
‫ל ָׁשו ֹן ו ְ ִ‬
‫הב ָה‬
‫א ֲ‬
‫תּן ל ָנו ּ י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּ ב ְ ּ ַ‬
‫ת ֶ‬
‫מצְוֹתָיו‪ .‬ו ַ ִּ‬
‫שנו ּ ב ְ ּ ִ‬
‫( ְ ּב ׁ ַש ָ ּבת‪ַׁ :‬‬
‫מחָה‪ ,‬חַג ִ ּים וּזְמַנ ִ ּים‬
‫שׂ ְ‬
‫שב ָ ּתו ֹת לִמְנוּחָה וּ)מוֹעֲדִים ל ְ ִ‬
‫מּצּו ֹת‬
‫ה ַ‬
‫שב ָ ּת הַז ֶה וְאֶת יו ֹם) חַג ַ‬
‫ה ּׁ ַ‬
‫ש ׂש ׂו ֹן‪ ,‬אֶת יו ֹם ( ַ‬
‫לְ ָ‬
‫מקְרָ א קֹד ׁ‬
‫ֶש‪ ,‬זֵכ ֶר ל ִיצִיאַת‬
‫הב ָה)‪ִ ,‬‬
‫א ֲ‬
‫הַזֶּה‪ ,‬זְמַן חֵרוּתֵנו ּ(ב ְ ּ ַ‬
‫ק ַד ּ ְׁ‬
‫ת ו ְאוֹתָנו ּ ִ‬
‫ת ִ‬
‫ש ָּ‬
‫מצְרָ י ִם‪ .‬כ ִ ּי ב ָנו ּבָחַרְ ָּ‬
‫ִ‬
‫מכ ָ ּל (יש האומרים‪ :‬ע ִם‬
‫מּים‪( ,‬ו ְ ַׁ‬
‫שב ָ ּת) וּמוֹעֲדֵי ָ‬
‫הב ָה וּב ְרָ צו ֹן‪),‬‬
‫א ֲ‬
‫ק ְדשֶך ָ (ב ְ ּ ַ‬
‫הע ַ ִ‬
‫כ ָּל) ָ‬
‫ְ‬
‫מ ַ‬
‫ק ֵד ּׁש‬
‫תּה י ְיָ‪ְ ,‬‬
‫א ָ‬
‫תּנו‪ ּ .‬ב ָ ּרוּך ַ‬
‫ש ׂש ׂו ֹן הִנְחַל ְ ָ‬
‫מחָה וּב ְ ָ‬
‫שׂ ְ‬
‫בְ ּ ִ‬
‫ש ׂרָ אֵל וְהַזְּמַנ ִ ּים‪.‬‬
‫שב ָ ּת ו ְ)י ִ ְ‬
‫ה ּׁ ַ‬
‫( ַ‬

‫אמר ג'ון רוזוב‪:‬‬

‫ט"ו תחנות זיכרון‬
‫יציאת עמנו לחירות‬

‫ט"ו מפתחות פותחים‬
‫שערים לכל העמים‬

‫ט"ו סמלים מגלים‬
‫את מסענו בזמן‬
‫ט"ו שלבים מרוממים‬
‫מהאמירה אל הנאמר‬

‫שערי צדק וכבוד הדדי‬
‫שערים לשתי מדינות לשני עמים‬
‫במהרה בימינו‬
‫השתא ובשנה הבאה‬
‫בישראל ובפלסטין‬

‫ט"ו פעימות נושאות‬
‫מנמוך לגבוה‬

‫התגשמות חיים והיסטוריה‬
‫אמן!‬

‫ט"ו נקודות זוהרות‬
‫מגָ לּות אל הארץ המובטחת‬

‫‪ 2‬‬

‫‪3‬‬

‫נוטלים ידיים ללא ברכה‬

‫ ‬

‫טובלים כרפס במי מלח ומברכים‪:‬‬

‫תּה י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּ‬
‫א ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫מֶל ֶך ְ הָעו ֹל ָם ב ּו ֹרֵ א ּ‬
‫פְרִ י‬
‫א ָדמָה‪.‬‬
‫ה ֲ‬
‫ָ‬
‫ ‬

‫בוצעים את המצה האמצעית לשניים‬
‫ומצפינים את החלק הגדול יותר‬
‫לאפיקומן‬

‫אמר עמוס עוז‪:‬‬

‫לא נולדנו להיות עם של אדונים‪" .‬להיות עם חופשי" — נגזר‬
‫עלינו שמישאלה זו תעורר הד בליבנו כל עוד לא איבדנו‬
‫את צלמנו‪ .‬אנו נידונים עתה לשלוט על אנשים שאינם‬
‫רוצים בשלטוננו‪ .‬נידונים — ולא עליזים ומתרוננים‪ .‬ככל‬
‫שיקצר הכיבוש‪ ,‬כן ייטב לנו‪ .‬כי גם כיבוש בלית–ברירה הוא‬
‫כיבוש משחית‪ ,‬וגם כיבוש ליבראלי והומאני ונאור הוא‬
‫כיבוש‪ .‬אני חרד לטיב הזרעים שנזרע בעתיד הקרוב בליבם‬
‫של הנכבשים‪ .‬יותר מכך אני חרד מפני הזרע שנטמן בלב‬
‫הכובשים‪.‬‬

‫‬

‫ ‬

‫שותים בהסבה‬

‫עיתון דבר‪ 22 ,‬באוגוסט‪1967 ,‬‬

‫‪ 3‬‬

‫אמרה ענת הופמן‪:‬‬

‫ליל הסדר הוא קריאה לשינוי‪ .‬עלינו‬
‫לצאת מאזור הנוחות‪ ,‬להיחשף ללא‬
‫המעטפת המגנה של שגרת יומנו‪ ,‬לחוש‬
‫אי–נוחות ולהשתנות‪ .‬ליל סדר בסימן‬
‫חמישים שנות שליטה על עם אחר‬
‫מחייב שינוי עמוק במיוחד‪ .‬לא נוכל‬
‫לרחוץ את ידינו ולומר ידינו לא עשו‬
‫ועינינו לא ראו‪ .‬הפעם נהפוך את נטילת‬
‫הידיים להזדמנות להתבוננות‪ .‬ניטול‬
‫ידיים ללא ברכה‪ ,‬אבל עם מודעות —‬
‫נשקול את שעשינו בשנה האחרונה‬
‫למען חירותם של כל בני האדם‪ .‬האם‬
‫פעלנו כראוי? האם עשינו מספיק?‬

‫והנה הצעה למהדרין‪ :‬בנוסף לנטילת‬
‫הידיים‪ ,‬נשטוף רגליים איש לרעהו‪.‬‬
‫שטיפת הרגליים נכללה בימי קדם‬
‫בטקס הכנסת האורחים‪ ,‬היא יוצרת‬
‫חיבור מידי ואינטימי בין בני אדם‪.‬‬
‫כפות רגלינו נמצאות במגע ישיר עם‬
‫קרקע המציאות‪ .‬לשקר אין רגליים‪,‬‬
‫שכן החיבור אל האדמה הוא החיבור‬
‫אל האמת‪ .‬אלו שחפצים בשינוי חייבים‬
‫להוביל אותו ברגל בוטחת ויציבה‪.‬‬

‫ ‬
‫מסירים את הקערה מהשולחן‪ ,‬מוזגים כוס שנייה ושואלים‪:‬‬

‫‬

‫מקצת עדות המזרח אומרים‪ :‬‬

‫מצְרַ י ִם‬
‫מ ִּ‬
‫בִּבְהִילו ּיָצָאנו ּ ִ‬

‫מגלים את המצות‪ ,‬מגביהים את הקערה ואומרים בקול‪:‬‬

‫חמָא‬
‫הָא ל ַ ְ‬

‫התָנ ָא‬
‫אב ְ ָ‬
‫אכ ָלו ּ ַ‬
‫ע ַנ ְי ָא דִי ֲ‬
‫מצְרָ י ִם‪ .‬כ ָ ּל‬
‫בְּאַרְ ע ָא ְד ִ‬
‫ה ַׁ‬
‫הכ ָא‪,‬‬
‫תּא ָ‬
‫ש ָ‬
‫ִדכְפִין י ֵיתֵי ו ְי ֵיכֹל‪ ,‬כ ָ ּל ִדצְרִ יך ְ י ֵיתֵי ו ְיִפְסַח‪ָ .‬‬
‫תּא עַבְדֵי‪ ,‬ל ְ ָׁ‬
‫ה ַׁ‬
‫ל ְ ָׁ‬
‫שנ ָה‬
‫ש ָ‬
‫ש ׂרָ אֵל‪ָ .‬‬
‫הבָּאָה בְּאַרְ ע ָא דְי ִ ְ‬
‫שנ ָה ַ‬
‫הבָּאָה ב ְ ּנ ֵי חו ֹרִ ין‪4.‬‬
‫ַ‬

‫מַה‬

‫מכ ָּל‬
‫תַנ ָה הַל ּ ַי ְל ָה הַז ֶּה ִ‬
‫ְׁ‬
‫נש ּ‬
‫הַל ּ ֵילו ֹת? ֶׁ‬
‫שבְּכ ָל הַל ּ ֵילו ֹת‬
‫מצָּה‪ ,‬הַל ּ ַי ְל ָה הַזֶּה‬
‫חמֵץ ו ּ ַ‬
‫אָנו ּ אוֹכ ְל ִין ָ‬
‫מצָּה?‬
‫כ ֻ ּלּו ֹ ַ‬

‫שבְּכ ָלהַל ּ ֵילו ֹת אָנו ּאוֹכ ְל ִין ְׁ‬
‫ֶׁ‬
‫שאָר י ְרָ קו ֹת‪,‬‬
‫הַל ּ ַי ְל ָה הַזֶּה מָרו ֹר?‬
‫אפִילו ּ ּ‬
‫ֶׁ‬
‫אחָת‪,‬‬
‫פַע ַם ֶ‬
‫טב ִ ּיל ִין ֲ‬
‫מ ְ‬
‫שבְּכ ָל הַל ּ ֵילו ֹת אֵין אָנו ּ ַ‬
‫הַל ּ ַי ְל ָה הַזֶּה ְׁ‬
‫תּי פְעָמִים?‬
‫ש ֵ‬
‫שבְּכ ָל הַל ּ ֵילו ֹת אָנו ּאוֹכ ְל ִין ב ֵ ּין יו ֹ ְׁ‬
‫ֶׁ‬
‫מסֻב ִ ּין‪,‬‬
‫שב ִין וּב ֵין ְ‬
‫מסֻב ִ ּין? ‪5‬‬
‫הַל ּ ַי ְל ָה הַזֶּה כ ֻ ּל ּ ָנו ּ ְ‬

‫עֲבָדִים‬

‫מצְרָ י ִם‪ ,‬ו ַיּוֹצִיאֵנו ּ‬
‫הָי ִינו ּ לְפַרְ עֹה ב ְ ּ ִ‬
‫מ ּׁ ָ‬
‫י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּ ִ‬
‫שם ב ְ ּי ָד חֲזָקָה וּב ִז ְרוֹע ַ‬
‫ְ‬
‫קּדו ֹׁש ב ָ ּרוּך הוּא אֶת אֲבוֹתֵינו ּ‬
‫ה ָ‬
‫נ ְטוּי ָה‪ .‬וְאִלּו ּלֹא הוֹצִיא ַ‬
‫מ ֻׁ‬
‫שעְבָּדִים הָי ִינו ּ‬
‫מצְרָ י ִם‪ ,‬הֲרֵ י אָנו ּ וּב ָנ ֵינו ּ וּב ְנ ֵי ב ָנ ֵינו ּ ְ‬
‫מ ִּ‬
‫ִ‬
‫מצְרָ י ִם‪6.‬‬
‫לְפַרְ עֹה ב ְ ּ ִ‬

‫שע ַ ו ְרַ ב ִ ּי אֶלְע ָז ָר ב ֶ ּן ע ֲז ַרְ י ָה‬
‫ש ׂה ב ְ ּרַ ב ִ ּי אֱל ִיע ֶז ֶר ו ְרַ ב ִ ּי י ְהו ֹ ֻ‬
‫מע ֲ ֶ‬
‫ַ‬
‫מסֻב ִ ּין בִּב ְנ ֵי ב ְרַ ק‪ ,‬וְהָיו ּ‬
‫שהָיו ּ ְ‬
‫ו ְרַ ב ְ ּי עֲקִיב ָא ו ְרַ ב ִ ּי טַרְ פו ֹן ֶ‬
‫מסַ ּ‬
‫מצְרַ י ִם כ ָ ּל או ֹתו ֹ הַל ּ ַי ְל ָה ע ַד ֶׁ‬
‫שב ָ ּאו ּ‬
‫פְרִ ים ב ִ ּיצִיאַת ִ‬
‫ְ‬
‫אמְרו ּ לָהֶם‪ :‬רַ ב ּוֹתֵינו‪ ּ ,‬הִג ִ ּיע ַ זְמַן קְרִ יאַת‬
‫תַלְמִידֵיהֶם ו ְ ָ‬
‫של ַׁ‬
‫שמַע ֶׁ‬
‫ְׁ‬
‫שחֲרִ ית‪.‬‬

‫חכָמִים‪ ,‬כ ֻ ּל ּ ָנו ּ נ ְבו ֹנ ִים‪ ,‬כ ֻ ּל ָנו ּ זְקֵנ ִים‪ ,‬כ ֻ ּל ָנו ּ‬
‫אפִילו ּ כ ֻ ּל ּ ָנו ּ ֲ‬
‫וַ ֲ‬
‫מצְו ָה ע ָל ֵינו ּלְסַ ּ‬
‫מצְרַ י ִם‪.‬‬
‫פֵר ב ִ ּיצִיאַת ִ‬
‫התּו ֹרָ ה‪ִ ,‬‬
‫יו ֹ ְדע ִים אֶת ַ‬
‫מּרְ ב ֶ ּה לְסַ ּ‬
‫מ ֻׁ‬
‫שב ָ ּח‪.‬‬
‫מצְרַ י ִם הֲרֵ י ז ֶה ְ‬
‫פֵר ב ִ ּיצִיאַת ִ‬
‫ה ַ‬
‫וְכ ָל ַ‬

‫שבְע ִים ָׁ‬
‫אמַר רַ ב ִ ּי אֶלְע ָז ָר ב ֶ ּן ע ֲז ַרְ י ָה‪ :‬הֲרֵ י אֲנ ִי כְּב ֶן ִׁ‬
‫שנ ָה‪,‬‬
‫ָ‬
‫ש ּ‬
‫ש ְד ּרָ ָׁ‬
‫מצְרַ י ִם ב ַ ּל ּ ֵילו ֹת ע ַד ֶׁ‬
‫ו ְלֹא זָכ ִיתִי ֶׁ‬
‫ה‬
‫אמֵר יְצִיאַת ִ‬
‫ת ָ‬
‫ש ֵּ‬
‫ָ‬
‫ב ֶ ּן זוֹמָא‪ֶׁ .‬‬
‫מאֶרֶ ץ‬
‫תּז ְכ ֹּר אֶת יו ֹם צֵאתְך ֵ‬
‫מע ַן ִ‬
‫אמַר‪ ,‬ל ְ ַ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫מצְרַ י ִם כ ֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ‪ .‬יְמֵי חַיֶּיךָ—הַיָמִים‪ ,‬כ ָ ּל יְמֵי חַיֶּיךָ—‬
‫ִ‬
‫ָ‬
‫חכָמִים אוֹמְרִ ים‪ :‬יְמֵי חַיֶּיך—הָעו ֹל ָם הַזֶּה‪ .‬כ ֹּל‬
‫הַל ּ ֵילו ֹת‪ .‬ו ַ ֲ‬
‫שיחַ‪7.‬‬
‫מ ִׁ‬
‫ה ָ‬
‫הב ִיא ל ִימו ֹת ַ‬
‫יְמֵי חַיֶּיךָ—ל ְ ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ הוּא‪.‬‬
‫מּקו ֹם‬
‫ה ָ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ַ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ֶׁ‬
‫ש ׂרָ אֵל‪ .‬ב ָ ּרוּך ְ הוּא‪.‬‬
‫שנָּתַן תּו ֹרָ ה לְעַמּו ֹ י ִ ְ‬

‫מניחים את הקערה על השולחן‬

‫‪ 5‬‬

‫‪ 4‬‬

‫אמר ג׳פרי סאקס‪:‬‬

‫עניינו של סיפור הפסח הוא בגאולה‬
‫וחירות‪ ,‬אבל יהודים ידעו היטב‬
‫שסיפור אחר בא בעקבותיו — סיפור‬
‫על כיבוש וגלות‪ .‬בסיפור הפסח בני‬
‫ישראל משתחררים מעבדות מצרים‬
‫ושבים אל הארץ המובטחת‪ .‬אלא‬
‫שמאוחר יותר בני ישראל שקעו‬
‫בעוון — הם החלו עובדים את אלילי‬
‫החמדנות‪ ,‬הכוח והרעב לאדמה —‬
‫והוגלו לבבל‪ .‬כדברי הנביאים‪ ,‬ממלכת‬
‫יהודה נפלה בגין חטאיה‪ ,‬לא בשל כוחה‬
‫של מעצמה חיצונית‪.‬‬

‫אלו גם הסיכונים המאיימים על‬
‫ישראל בימינו‪ .‬המדינה רבת עוצמה‬
‫בדרכי עוון בשכניה‬
‫ֵ‬
‫צבאית‪ ,‬אך נוהגת‬
‫הפלסטינים‪ ,‬וחלקים גדולים מחייה‬
‫הכלכליים והמדיניים מונעים על ידי‬
‫תאוות בצע‪ ,‬ולא על ידי רדיפת צדק‪.‬‬
‫עלינו‪ ,‬היהודים‪ ,‬ללמוד מההיסטוריה‬
‫שלנו‪ ,‬מכולה‪ ,‬לא רק על הגאולה‬
‫מעבדות אלא גם על הגלות שפקדה‬
‫אותנו מאוחר יותר‪.‬‬

‫‪ 7‬‬

‫אמר מייקל לרנר‪:‬‬

‫אנו נקראים על ידי המסורת שלנו‬
‫להיות שותפים לריפוי ולשינוי העולם‪,‬‬
‫לתקן עולם במלכות שדי‪ .‬אנו נקראים‬
‫לזַ ֵמן את האנרגיות הנקביות המזינות‬
‫שתדרכנה אותנו בריפוי המציאות‬
‫ובשינויה‪ .‬אנו שומעים את קול‬
‫אלוהים כקריאה לשחרור עולמי‪ ,‬ולא‬
‫רק להטלאת רפורמה שולית זאת‬
‫או אחרת במציאות עולמית דכאנית‬
‫עמוקות והרסנית לסביבה‪.‬‬
‫זהו הלילה שבו איננו‬
‫מסתפקים עוד באישור מחודש‪,‬‬
‫באוזני משפחותינו ובאוזני העולם‪,‬‬
‫שמחויבותנו המתמשכת לצדק חברתי‬
‫נטועה באהבתנו לאלוהי העולם‬
‫שבצלמו אנו נבראים‪" ,‬יהוה" — כוח‬
‫השינוי מ"מה שיש"‪ ,‬הווה‪ ,‬למה‬
‫שיכול וראוי להיות‪ .‬זהו לילה שבו‬
‫אנו מתחילים לפתח גם אסטרטגיות‬
‫קונקרטיות לבניין עולם אחר‪.‬‬

‫עלינו לצאת מתודעה צרה זו‬
‫(מצרים)‪ .‬להיות ׳מציאותי׳‪ ,‬לקבל‬
‫את ׳מה שיש׳ כקריטריון ל׳מה שיכול‬
‫להיות׳ — זאת היא תמצית עבודת‬
‫האלילים‪ .‬אמונה באלוהים היא אמתית‬
‫רק במידה שאנו פועלים לריפוי ולשינוי‬
‫העולם מן היסוד‪.‬‬
‫יציאת מצרים שלנו מתחילה‬
‫בסיוע לאחינו ולאחיותינו הערבים‬
‫בהקמת מדינה פלסטינית בת–קיימא‬
‫כלכלית ופוליטית — הצעד הראשון‬
‫לקיום מצוות 'אהבת הגֵ ר'‪.‬‬
‫הלילה אנו מתחייבים להיות‬
‫העם הידוע ברחבי העולם כולו‬
‫באהבתו לכל החיים על פני כדור הארץ‬
‫ובנדיבות רוחו כלפיהם‪ .‬אהבה ונדיבות‬
‫שיבואו לידי ביטוי בכך שניזום ׳תכנית‬
‫מרשל׳ שתחסל אחת ולתמיד (ולא‬
‫רק תביא להקלה) את העוני העולמי‪,‬‬
‫את המחסור בבתים‪ ,‬את הרעב ואת‬
‫הטיפול הרפואי הלקוי‪ ,‬ותביא לתיקון‬
‫ההרס הסביבתי‪ .‬נטילה אמתית של‬
‫מחויבות זאת על עצמנו היא צעד‬
‫ראשון במעלה בדרך להיותנו בפועל‬
‫גילוי וגילום של אנרגיית האהבה‬
‫האלוהית על פני כדור הארץ‪.‬‬

‫‪ 6‬‬

‫אמר רולי מטלון‪:‬‬

‫אב הטיפוס ליציאה מעבדות לחירות איננו חף משפיכות דמים‪ .‬אף שידו‬
‫החזקה של האל היא שחובלת במדכאים בשעה שבני ישראל אינם יותר מעדים‬
‫פסיביים למתרחש‪ ,‬חלק זה של ההגדה מעורר אי–נוחות בקרב אלה מאתנו‬
‫המסתייגים מאלימות‪ ,‬והמאמינים בתוקף שיציאה מדיכוי לחירות אמורה‬
‫להתרחש באופן בלתי אלים‪ .‬החירות היא חלק מהתכנון האלוהי‪ ,‬ואין דבר שיכול‬
‫למנוע את השרשתה בקרב האנושות כולה‪ .‬השחרור יגיע‪ ,‬במוקדם או במאוחר‪.‬‬
‫השאלה היא כיצד יגיע‪.‬‬
‫האם יש תקווה ליציאה בלתי אלימה לחירות בזמננו?‬

‫אמר ליאון ויזלטיר‪:‬‬

‫הפתיחות הרוחנית של הלילה‪:‬‬
‫זהו הלקח של הרבנים האלה ושל‬
‫פולמוסיהם‪ .‬חוקרים הראו שמעשה‬
‫הכינוס הרבני בבני ברק הינו מענה‬
‫לסיפור דומה בדבר כינוס רבני בלוד‪.‬‬
‫הרבנים בלוד‪ ,‬בהנהגת רבן גמליאל‪,‬‬
‫כילו את הלילה בדיונים על הלכות‬
‫הפסח‪ ,‬בעוד שהרבנים בבני ברק‬
‫התעלמו מחלוף הזמן בעודם אחוזים‬
‫בסיפורי יציאת מצרים‪ .‬גרסת הסיפור‬
‫בבני ברק הפכה לקאנון‪ ,‬משום‬
‫שהחובה הדתית בסדר מורה על‬
‫נרטיב‪ ,‬לא על אנליזה‪ .‬אנחנו נקראים‬
‫להפעיל את דמיוננו‪ ,‬ממנו עשויות‬
‫לעלות תובנות מטאפיזיות ומוסריות‪.‬‬
‫אחת מתובנות אלה היא ֶשאל להם‬
‫למדוכאים להיות עיוורים‪ ,‬או חלילה‬
‫אחראים‪ ,‬לדיכוי‪ .‬אטימות מוסרית‬
‫מגונה במיוחד בקרב קורבנות‪ ,‬כפרטים‬
‫וכציבור‪ ,‬בעיקר אחרי שקורבנּותם‬
‫חלפה‪.‬‬
‫את מעשה ליל השימורים מלווה‬
‫פרשנותו של בן זומא‪ ,‬המתעקש‬
‫שהמחויבות לזיכרון הפסח נמשכת‬
‫מהימים אל הלילות — בן זומא‬
‫האומלל‪ ,‬המיסטיקן שנפגע כשטייל‬

‫בפרדס חכמת הנסתר‪ .‬האור‪ ,‬לא‬
‫החושך‪ ,‬הוא שהיה בעוכריו‪ .‬יש אנשים‬
‫שנולדים עבור הלילה‪ .‬יש תובנות‬
‫שניתן להשיג רק בחושך‪.‬‬
‫את אותם הדברים ניתן לומר‬
‫על העבר היהודי‪ :‬יסדנו את התרבות‬
‫כששמש ההיסטוריה לא זרחה‬
‫ֶ‬
‫שלנו‬
‫עלינו‪ .‬מבחינה היסטורית‪ ,‬היינו ַעם‬
‫לֵ ילי בצורה מבריקה‪ .‬אולם לא הרשינו‬
‫ללילה להשחיר אותנו‪ ,‬ולא לשמש‬
‫כתירוץ לרפיון הדרישות המוסריות‬
‫שלנו מעצמנו‪.‬‬
‫הרבנים אינם מסכימים עם בן‬
‫זומא‪ ,‬ומחזיקים שהיקפם הרחב של‬
‫הפסוקים מתייחס לא ללילה‪ ,‬אלא‬
‫למשיח — לשמש ההיסטוריה‪ .‬אפילו‬
‫הגאולה לא תפטור אותנו מזיכרון‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬הם טוענים‪ .‬האם לעולם‬
‫לא נמצא מנוח ממה שידוע לנו? ייתכן‬
‫שלא‪ .‬יש מה לקנא בחכמי בני ברק‪,‬‬
‫שהתבסמו בחוויה בלתי–יהודית מאוד‬
‫של אבדן תחושת הזמן‪.‬‬

‫‪ 8‬‬

‫כ ְ ּנ ֶג ֶד אַרְ בָּע ָה ב ָ ּנ ִים ִדּב ְ ּרָ ה תּו ֹרָ ה‪:‬‬

‫שע‬
‫אחָד רָ ׁ ָ‬
‫חכָם ו ְ ֶ‬
‫אחָד ָ‬
‫ֶ‬
‫תּם‬
‫אחָד ָ‬
‫וְ ֶ‬
‫אחָד ׁ ֶ‬
‫וְ ֶ‬
‫שאֵינו ֹ יו ֹ ֵדע ַ‬
‫שאוֹל‪.‬‬
‫לִ ְׁ‬
‫‪8‬‬

‫חכָם‬
‫ָ‬

‫מָה הוּא אוֹמֵר?‬

‫רָ ָׁ‬
‫שע‬

‫מָה הוּא אוֹמֵר?‬

‫תּם ‬
‫ָ‬

‫מָה הוּא אוֹמֵר?‬

‫ש ּ‬
‫א ֶׁ‬
‫מ ְׁ‬
‫שר צִוָּה י ְי ָ אֱלֹהֵינו ּ‬
‫ח ִ‬
‫פָטִים ֲ‬
‫ה ִ‬
‫קּים ו ְ ַ‬
‫ה ֻ‬
‫הע ֵדֹת ו ְ ַ‬
‫מַה ָ‬
‫ה ּ‬
‫מפְטִירִ ין‬
‫פֶסַח‪ :‬אֵין ַ‬
‫אמָר לו ֹכְּהִל ְכו ֹת ַ‬
‫תּה ֱ‬
‫א ָ‬
‫תכ ֶם? וְאַף ַ‬
‫א ְ‬
‫ֶ‬
‫ה ּ‬
‫אפִיקוֹמָן‪.‬‬
‫פֶסַח ֲ‬
‫אחַר ַ‬
‫ַ‬

‫אמרה אחינועם ניני‪:‬‬

‫כילדה שגדלה באווירה דתית‪ ,‬ושחונכה‬
‫בישיבה של האורתודוקסיה המודרנית‪,‬‬
‫לימדו אותי להתמקד ב"נעשה ונשמע"‪.‬‬
‫קודם עושים‪ ,‬אחר כך שואלים‪/‬‬
‫מקשיבים‪ .‬ארבעת הבנים מלמדים‬
‫אותנו משהו שונה לחלוטין‪ .‬החכם‬
‫צמא לידע — אל לנו לבלום את פיו‪,‬‬
‫אלא לחפש תשובה ראויה לסקרנותו‪.‬‬
‫התם ממקד הכל במילה אחת‪" :‬מה?"‬
‫כאן ההגדה אומרת לנו שדבר אינו‬
‫יכול להיות מובן מאליו‪ ,‬טהור ופשוט‬
‫יותר מלשאול‪ .‬ובאשר לזה שאינו יודע‬
‫לשאול‪ ,‬אנו מצווים "את פתח לו"‪,‬‬
‫ללמד אותו לשאול!‬
‫אולם חשוב מכולם‪ ,‬לדעתי‪ ,‬הוא‬
‫הבן שאותו מכנה ההגדה "רשע"‪ .‬הוא‬
‫שואל‪" :‬מה העבודה הזאת לכם?" "לכם‬
‫ולא לו"‪ ,‬אומרת ההגדה‪ ,‬בעודו מוציא‬
‫את עצמו מכלל המשפחה‪ ,‬השבט‪,‬‬
‫העם וממעגל החיים‪ .‬הבן הרשע מרוכז‬
‫בעצמו ואנוכי‪ .‬הוא ממקם את עצמו‬
‫על אי‪ ,‬תחושת הזהות שלו אינה כוללת‬
‫אחרים‪ .‬ההגדה רואה זאת כרשעות‪.‬‬

‫המסר של הבן הרשע הוא דרכו של‬
‫האל לומר לנו שאין דבר מקודש יותר‬
‫מחיי אדם‪ ,‬ומסולידריות אנושית‬
‫הנחוצה כדי לשמור ולהגן עליהם‪.‬‬
‫הפגנת דאגה ואכפתיות היא עבודה‪,‬‬
‫כפי שמצהיר הבן הרשע‪" :‬מה העבודה‬
‫הזאת לכם?"‬
‫תמיד קל יותר להפנות גב לאחר‬
‫ולדאוג רק לעצמנו‪ .‬סולידריות‪ ,‬קהילה‪,‬‬
‫שיתוף‪ ,‬הפגנת דאגה ואכפתיות — זו‬
‫עבודה קשה‪ .‬אנו חייבים לדאוג זה‬
‫לזה‪ .‬עלינו לראות זה את זה בצלילות‪,‬‬
‫לראות באמת זה את זה כשווים בפני‬
‫האלוהים‪ .‬על כל אחד מאתנו להכיר‬
‫באנושיותו‪ ,‬בתקוותיו‪ ,‬בזכויותיו‪,‬‬
‫ברגשותיו של האחר‪ .‬בדרכנו אל‬
‫החירות נשאלות שאלות רבות‪ ,‬אולם‬
‫בסופו של יום‪ ,‬הדרך האחת להינצל‬
‫בידי אלוהים מכל ׳מצרים׳ המשעבדת‬
‫אותך היא "ואהבת לרעך כמוך"‪.‬‬
‫‬

‫הע ֲבֹדָה הַז ּ ֹאת לָכ ֶם? לָכ ֶם ו ְלֹא לוֹ‪ .‬וּלְפִי ֶׁ‬
‫שהוֹצִיא‬
‫מָה ָ‬
‫ה ְ‬
‫הכ ְ ּל ָל כָּפַר בְּע ִ ָ‬
‫קהֵה אֶת‬
‫תּה ַ‬
‫א ָ‬
‫קּר‪ ,‬וְאַף ַ‬
‫אֶת עַצְמו ֹ מִן ַ‬
‫מצְרָ י ִם‪.‬‬
‫מ ִּ‬
‫ש ׂה י ְי ָ ל ִי בְּצֵאתִי ִ‬
‫שִנ ָ ּיו וֶאֱמֹר לו ֹ‪ :‬בַּע ֲבוּר ז ֶה ע ָ ָ‬
‫ל ִי—ו ְלֹא לוֹ‪ .‬אִילּו ּהָי ָה ָׁ‬
‫שם לֹא הָי ָה נ ִגְאָל‪.‬‬

‫מצְרָ י ִם‪,‬‬
‫מ ִּ‬
‫ת אֵל ָיו‪ :‬ב ְ ּחֹז ֶק י ָד הוֹצִיאָנו ּי ְי ָ ִ‬
‫אמַרְ ָּ‬
‫מַה ז ּ ֹאת‪ .‬ו ְ ָ‬
‫מב ֵ ּית עֲבָדִים‪.‬‬
‫ִ‬

‫ו ְ ֶׁ‬
‫שאֵינו ֹ יו ֹ ֵדע ַ‬

‫ל ִ ְׁ‬
‫שאו ֹל?‬

‫ת ּ‬
‫פְתַח לוֹ‪ֶׁ ,‬‬
‫ת לְב ִנ ְך ָ ב ַ ּיו ֹם הַהוּא ל ֵאמֹר‪,‬‬
‫אמַר‪ :‬וְהִג ַ ּ ְד ָּ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫א ְּ‬
‫ַ‬
‫מצְרָ י ִם‪9.‬‬
‫מ ִּ‬
‫ש ׂה י ְי ָ ל ִי בְּצֵאתִי ִ‬
‫בַּע ֲבוּר ז ֶה ע ָ ָ‬

‫אש חֹד ׁ‬
‫י ָכו ֹל מֵר ֹ ׁ‬
‫תּל ְמוּד לוֹמַר ב ַ ּיו ֹם הַהוּא‪ ,‬אִי ב ַ ּיו ֹם‬
‫ֶש‪ַ ,‬‬
‫תּל ְמוּד לוֹמַר בַּע ֲבוּר ז ֶה‪ .‬בַּע ֲבוּר‬
‫מב ְ ּעו ֹד יו ֹם‪ַ .‬‬
‫הַהוּא י ָכו ֹל ִ‬
‫שי ֵ ּ ׁ‬
‫שע ָה ֶׁ‬
‫תּי אֶל ָא ב ְ ּ ָׁ‬
‫מצָּה וּמָרו ֹר מֻנָּחִים‬
‫ש ַ‬
‫אמַרְ ִ‬
‫ז ֶה לֹא ָ‬
‫לְפָנ ֶיךָ‪.‬‬

‫‪ 9‬‬

‫אמרה קרול גיליגן‪:‬‬

‫אבל ישנה גם בת‪.‬‬
‫זו שחומלת‪.‬‬
‫החומלת‪ ,‬מה היא אומרת? "מהו‬
‫אלוהים הנענה רק לסבלות העברים‬
‫ואינו נענה לסבלות המצרים?"‬

‫אמרי לה‪" :‬ואמר רבי יוחנן‪ :‬מאי דכתיב‬
‫(מהו שכתוב) וְ ל ֹא ָק ַרב זֶ ה ֶאל זֶ ה ָ ּכל‬
‫ַה ָ ּליְ לָ ה? [שמות יד‪ ,‬כ] — בקשו מלאכי‬
‫השרת לומר שירה‪ ,‬אמר הקדוש ברוך‬
‫הוא‪ :‬מעשה ידי טובעין בים ואתם‬
‫אומרים שירה???"‬
‫[תלמוד בבלי‪ ,‬מגילה י‪ ,‬ע"ב; מסכת סנהדרין לט‪ ,‬ע"ב]‪.‬‬

‫תחִל ּ ָה‬
‫מ ְּ‬
‫ִ‬

‫עוֹבְדֵי ע ֲבוֹדָה ז ָרָ ה הָיו ּ אֲבו ֹתֵ ינו‪ּ ,‬‬
‫וְעַכ ְ ָׁ‬
‫מּקו ֹם לַע ֲבוֹדָתוֹ‪,‬‬
‫ה ָ‬
‫שיו קֵרְ ב ָנו ּ ַ‬
‫ֶׁ‬
‫אמַר י ְי ָ אֱלֹהֵי‬
‫הע ָם‪ ,‬כ ֹּה ָ‬
‫שע ַ אֶל כ ָ ּל ָ‬
‫אמַר‪ :‬ו ַיֹאמֶר י ְהו ֹ ֻ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫שׂרָ אֵל‪ ,‬בְּעֵב ֶר הַנָּהָר י ָ ְׁ‬
‫אב ִי‬
‫תּרַ ח ֲ‬
‫שבו ּאֲבוֹתֵיכ ֶם מֵעו ֹל ָם‪ֶ ,‬‬
‫יִ ְ‬
‫א ַ‬
‫קּח אֶת‬
‫אחֵרִ ים‪ .‬ו ָ ֶ‬
‫אב ִי נ ָחו ֹר‪ ,‬ו ַיַּעַב ְדו ּ אֱלֹהִים ֲ‬
‫אב ְרָ הָם ו ַ ֲ‬
‫ַ‬
‫מעֵב ֶר הַנָּהָר ו ָאו ֹל ֵך ְ או ֹתו ֹ בְּכ ָל אֶרֶ ץ‬
‫אב ְרָ הָם ֵ‬
‫אב ִיכ ֶם אֶת ַ‬
‫ֲ‬
‫תּן ל ְיִצְחָק‬
‫א ֵ‬
‫תּן לו ֹ אֶת יִצְחָק‪ ,‬ו ָ ֶ‬
‫א ֵ‬
‫כ ְ ּנָע ַן‪ ,‬וָאַרְ ב ֶ ּה אֶת ז ַרְ עו ֹ ו ָ ֶ‬
‫שׂע ִיר ל ָרֶ ֶׁ‬
‫שת‬
‫תּן לְע ֵ ָ‬
‫א ֵ‬
‫ש ׂו‪ .‬ו ָ ֶ‬
‫אֶת יַע ֲקֹב וְאֶת ע ֵ ָ‬
‫ש ׂו אֶת הַר ֵּ‬
‫מצְרָ י ִם‪10.‬‬
‫אֹתוֹ‪ ,‬ו ְיַע ֲקֹב וּב ָנ ָיו י ָרְ דו ּ ִ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ ׁ‬
‫ב ָ ּרוּך ְ הוּא‪.‬‬
‫ש ׂרָ אֵל‪,‬‬
‫טחָתו ֹ ל ְי ִ ְ‬
‫הב ְ ָ‬
‫שוֹמֵר ַ‬
‫ֶׁ‬
‫ה ֵ‬
‫ה ָ‬
‫אמַר‬
‫ש ָ‬
‫קּץ‪ ,‬לַע ֲש ׂו ֹת כְּמָה ׁ ּ ֶ‬
‫שב אֶת ַ‬
‫ח ּׁ ַ‬
‫קּדו ֹׁש ב ָ ּרוּך ְ הוּא ִ‬
‫ש ַ‬
‫ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫הבְּתָרִ ים‪ ,‬‬
‫אב ִינו ּבִּב ְרִ ית ב ֵ ּין ַ‬
‫אב ְרָ הָם ָ‬
‫לְ ַ‬
‫תדַע כ ִ ּי ג ֵר יִהְי ֶה ז ַרְ ע ֲך ָ בְּאֶרֶ ץ‬
‫אב ְרָ ם‪ ,‬י ָדֹע ֵּ‬
‫ו ַי ּ ֹאמֶר ל ְ ַ‬
‫לֹא לָהֶם‪ ,‬וַע ֲבָ דוּם וְע ִנ ּו ּ אֹתָם אַרְ ב ַ ּע מֵאו ֹת ָׁ‬
‫שנ ָה‪ .‬ו ְג ַם‬
‫א ֶׁ‬
‫שר יַע ֲבֹדו ּ ָד ּן אָנֹכ ִי וְאַחֲ רֵ י כ ֵן יֵצְאו ּ ב ִ ּרְ כ ֻׁש‬
‫אֶת הַג ּו ֹי ֲ‬
‫ג ָ ּדו ֹל‪12 ,11.‬‬

‫‪ 12‬‬

‫אמר דוד ביגמן‪:‬‬

‫"ואהבתם את הגר‪ ,‬כי גרים ֱהיִ יתם‬
‫בארץ מצרים‪[ ".‬דברים י‪ ,‬יט]‬
‫‪ 10‬‬

‫‪ 11‬‬

‫אמר מיכאל מלכיאור‪:‬‬

‫במילים אלו מזכירה לנו ההגדה שארץ‬
‫ישראל אינה מובטחת לנו בירושה‬
‫או בזכות‪ ,‬שהרי אבותינו היו עובדי‬
‫עבודה זרה בבבל‪ .‬כנען אינה נחלת‬
‫אבותינו‪ ,‬ואנו קשורים אל הארץ רק‬
‫מתוקף הבטחת ה' לאברהם‪ .‬עליו מעיד‬
‫ה' שיצווה את בניו "לעשות צדקה‬
‫ומשפט"‪ .‬זו אמנם ברית עולם‪ ,‬אך היא‬
‫מותנית תמיד בהתנהגותנו המוסרית‪,‬‬
‫כפי שהזהיר הנביא יחזקאל‪" :‬ודם‬
‫תשפכו‪ ,‬והארץ תירשו?!"‬
‫עתה‪ ,‬כששבנו לארצנו בחסדי‬
‫ה'‪ ,‬ושוב זכינו ללכת בכל ארץ ישראל‬
‫ולהתיישב בה‪ ,‬עלינו להגן על עצמנו‬
‫ולשמור על ביטחוננו‪ ,‬אך לא לחיות על‬
‫חרבנו‪.‬‬

‫אין אנו נבחנים ביכולתנו לשלוט על‬
‫בחיִ ל ובכוח‪ ,‬כי אם ביכולת‬
‫עם אחר ַ‬
‫לחיות כאן ב'רוחי'‪ .‬דהיינו‪ ,‬לבנות‬
‫חברת מופת‪ .‬אם במצרים נעשינו גרים‬
‫משוללי כל זכויות לקיום‪ ,‬לחירות‬
‫ולאדמה‪ ,‬ובכך היה שורש השעבוד‪,‬‬
‫לא נעשה לזולתנו מה ששנוא עלינו‪.‬‬
‫גם העם הפלסטיני החי עמנו זקוק‬
‫לאדמתו‪ ,‬לקיומו ולחירותו‪.‬‬
‫אך לא מתוך שלום של חילון‪,‬‬
‫המנתק את העם משורשיו‪ ,‬נגיע אל‬
‫המנוחה ואל הנחלה; לא מתוך הפרד‬
‫ומשול‪ ,‬הפחדה ושנאה נגיע לשלום‪.‬‬
‫רק מתוך חיבור אמיץ בין כל בני‬
‫אברהם‪ ,‬יושבי הארץ הזו‪ ,‬תתקיים בנו‬
‫ברכת ה' לאברהם אבינו‪" :‬ונברכו בו כל‬
‫גויי הארץ"‪.‬‬

‫אמר סטיבן מ‪ .‬כהן‪:‬‬

‫מפסקה זו אנו למדים שאומה יכולה‬
‫לשאת עשורים‪ ,‬אפילו מאות שנים‪ ,‬של‬
‫דיכוי והשפלה‪ .‬אולם למרות כל הסבל‪,‬‬
‫יכולה אותה אומה לשגשג בדרכים‬
‫מגוונות‪ ,‬לרבות מבחינה מספרית‪ .‬והיא‬
‫יכולה לפרוח ברוחה‪ ,‬כאשר היא נאחזת‬
‫בתקווה ובביטחון שימיה ללא חירות —‬
‫אישית ולאומית — הם ספורים‪.‬‬
‫כיהודים‪ ,‬אנחנו נושאים את‬
‫זיכרון הריחוק ממולדתנו‪ ,‬כשעזבנו‬
‫אותה והפכנו לגרים בארץ לא לנו‪.‬‬
‫אולם ַעם יכול גם להפוך לזר בארצו‬
‫כאשר נשללות ממנו החירות וזכויות‬
‫האדם הבסיסיות‪.‬‬
‫וחשוב מכל‪ ,‬בדיוק כפי שאנחנו‬
‫היינו גרים בארץ לא לנו‪ ,‬ישמור אותנו‬
‫האל מהפיכת אחרים‪ ,‬על ידינו‪ ,‬לגֵ רים‬
‫בארצם‪.‬‬

‫ההלכה המקובלת מפרשת את אהבת‬
‫הגר כמחויבות לגר צדק שהצטרף‬
‫לשורות האומה‪" ,‬שבא ונכנס תחת‬
‫כנפי השכינה"‪ ,‬כלשון הרמב"ם‪ .‬לעומת‬
‫גישה זו‪ ,‬מסביר הרב יוסף אלבו‪" :‬ולא‬
‫גר צדק בלבד‪ ,‬אלא אפילו על תושב‬
‫שאינו עובד אלילים"‪ .‬ה'חפץ חיים' אף‬
‫עׂשה ממש לאהוב‬
‫מפליג ומונה כמצוַ ת ֵ‬
‫כל גוי הבא לעיר של יהודים‪ ,‬גם אם לא‬
‫חדל לעבוד עבודה זרה‪ .‬לאור פסיקת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬נראים דבריהם של הרב יוסף‬
‫אלבו ושל ה'חפץ חיים' מרחיקי לכת‪.‬‬
‫מה הביא אותם לנקוט עמדה זו?‬
‫התשובה עשויה להתגלות לנו‬
‫מתוך בחינה מעמיקה של שאלת‬
‫הזהות היהודית‪ ,‬אותה ניתן לברר דרך‬
‫התבוננות במצוַ ת הפסח‪ ,‬המהווה‬
‫מרכיב הכרחי בזהות זו‪ .‬הפסח הוא‬
‫חובה מכוננת מבחינה חברתית‪ .‬לגבי‬
‫יהודי שלא חגג את הפסח ואין לו סיבה‬
‫מוצדקת‪ ,‬התורה פסקה "ונכרתה‬
‫הנפש ההיא מעמיה"‪.‬‬

‫הפסח אפוא הוא המצווה המגדירה‬
‫את הזהות היהודית‪ ,‬וניתן להבין‬
‫זאת מבירור שורשו של סיפור יציאת‬
‫מצרים‪.‬‬
‫עיקרו של סיפור יציאת מצרים‬
‫הוא היציאה מן השעבוד אל החירות‪.‬‬
‫העוולה החמורה העולה מסיפור זה‬
‫היא היחס המנוכר לזר‪ .‬יחס זה הוביל‬
‫לעבדות פיזית‪ ,‬לניצול ואף להריגת‬
‫ילדי העברים‪ .‬ההצהרה הגדולה של‬
‫סיפור יציאת מצרים היא ההכרה‬
‫בכבודו של האדם באשר הוא והדאגה‬
‫לזר ולחלש‪ .‬באופן פרדוקסלי‪ ,‬עמוק‬
‫בתוך הזהות הפרטיקולרית היהודית‬
‫טמונה ההזדהות עם האחר — עם כל‬
‫באי עולם‪ .‬כך מי שאינו מוכן לפתוח‬
‫את לִ בו כאדם לאדם‪ ,‬לא יוכל להיכלל‬
‫בכלל ישראל‪" ,‬ונכרתה הנפש ההיא‬
‫מעמיה"‪ .‬זהות זו היא שפיעמה בלִ בם‬
‫של הרב יוסף אלבו ושל ה'חפץ חיים'‪,‬‬
‫והיא שהביאה אותם לקבוע שגם גר‬
‫תושב ראוי ליחס של אהבה‪ ,‬אפילו אם‬
‫דתו שונה‪.‬‬

‫‪ 15‬‬

‫צֵא וּלְמַד‬

‫מַה ב ִ ּ ֵ‬
‫האֲרַ מִי‬
‫לָב ָן ָ‬
‫ש‬
‫קּ ‬
‫ש ּ‬
‫אב ִינו‪ֶׁ ּ .‬‬
‫פַרְ עֹה‬
‫לַע ֲש ׂו ֹת ל ְיַע ֲקֹב ָ‬
‫קּ ׁ‬
‫לֹא ג ָז ַר אֶל ּ ָא ע ַל הַזְּכ ָרִ ים ו ְלָב ָן ב ִ ּ ֵ‬
‫ש לַע ֲקו ֹר אֶת הַכ ֹּל‪,‬‬
‫מצְרַ יְמָה ו ַיָּג ָר ָׁ‬
‫ֶׁ‬
‫מתֵי‬
‫שם ב ִ ּ ְ‬
‫אב ִי‪ ,‬ו ַיֵּרֶ ד ִ‬
‫מּי אֹב ֵד ָ‬
‫אמַר‪ :‬אֲרַ ִ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫ו ַיְהִי ָׁ‬
‫שם ל ְגו ֹי ג ָ ּדו ֹל‪ ,‬ע ָצוּם ו ָרָב‪.‬‬
‫מע ָט‪,‬‬
‫ְ‬

‫מצְרַ יְמָה‪ :‬אָנוּס ע ַל ּ‬
‫ו ַיָּג ָר ָׁ‬
‫שם‪:‬‬
‫ה ִדּב ּוּר‪.‬‬
‫פִי ַ‬
‫ו ַי ֵרֶ ד ִ‬
‫ה ְׁ‬
‫מּד ֶׁ‬
‫ת ֵ‬
‫מצְרַ י ִם אֶל ּ ָא‬
‫קּע ַ ב ְ ּ ִ‬
‫ש ַּ‬
‫אב ִינו ּ ל ְ ִ‬
‫שלֹא י ָרַ ד יַע ֲקֹב ָ‬
‫מְל ַ ֵ‬
‫אמַר‪ :‬ו ַי ּ ֹאמְרו ּאֶל ּ‬
‫שם‪ֶׁ ,‬‬
‫ל ָגוּר ָׁ‬
‫פַרְ עֹה‪ ,‬ל ָגוּר בָּאָרֶ ץ ב ָ ּאנו‪ּ ,‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫א ֶׁ‬
‫שר לַעֲבָדֶיך‪ ָ,‬כ ִ ּי כָב ֵד הָרָ ע ָב בְּאֶרֶ ץ‬
‫כ ִ ּי אֵין מִרְ ע ֶה ל ַצ ּ ֹאן ֲ‬
‫ָ‬
‫תּה י ֵ ְׁ‬
‫מע ָט‪:‬‬
‫שבו ּ נ ָא עֲבָדֶיך בְּאֶרֶ ץ ג ּ ֹשֶן‪ .‬בִּמְתֵ י ְ‬
‫כ ְ ּנָע ַן‪ ,‬וְע ַ ָ‬
‫אמַר‪ :‬ב ְ ּ ִׁ‬
‫מצְרָ יְמָה‪,‬‬
‫שבְע ִים נֶפֶשׁ י ָרְדו ּאֲבוֹתֶיך ָ ִ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫כְּמָה ׁ ּ ֶ‬
‫ָ‬
‫ָ‬
‫שמַי ִם ל ָרֹב‪.‬‬
‫ה ּׁ ָ‬
‫שׂמְך י ְי ָ אֱלֹהֶיך כ ְ ּכוֹכְב ֵי ַ‬
‫תּה ָ‬
‫וְע ַ ָ‬
‫מּד ֶׁ‬
‫ו ַיְהִי ָׁ‬
‫שהָיו ּ‬
‫מְל ַ ֵ‬
‫שם ל ְגו ֹי‪:‬‬
‫מצֻיָּנ ִים ָׁ‬
‫אמַר‪ :‬וּב ְנ ֵי‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫שם‪ .‬ג ָ ּדו ֹל‪ ,‬ע ָצוּם‪ :‬כְּמָה ׁ ּ ֶ‬
‫ש ׂרָ אֵל ְ‬
‫יִ ְ‬
‫ש ׂרָ אֵל ּ‬
‫פָרו ּו ַי ִ ּ ְׁ‬
‫מּל ֵא‬
‫ת ָ‬
‫שרְ צו ּו ַיִּרְ ב ּו ּו ַיַּעַצְמו ּבִּמְאֹד מְאֹד‪ ,‬ו ַ ִּ‬
‫יִ ְ‬
‫שׂדֶה‬
‫אמַר‪ :‬רְ בָב ָה כְּצֶמַח ַ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫האָרֶ ץ אֹתָם‪ .‬ו ָרָב‪ :‬כְּמָה ׁ ּ ֶ‬
‫ָ‬
‫ה ָּ‬
‫ְ‬
‫תּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָי ִים‪ָׁ ,‬‬
‫שדַי ִם נ ָכֹנו ּ‬
‫תּג ְ ְד ּל ִי ו ַ ָ‬
‫תּרְ ב ִ ּי ו ַ ִ‬
‫תּיך‪ ,‬ו ַ ִ‬
‫ת ִ‬
‫נְ ַ‬
‫ת ע ֵרֹם וְע ֶרְ י ָה‪.‬‬
‫א ְּ‬
‫מחַ‪ ,‬ו ְ ַ‬
‫שׂע ָרֵ ך ְ צִ ֵּ‬
‫וּ ְ‬

‫מגביהים את הכוס השנייה‬

‫וְהִיא‬

‫מדָה‬
‫שע ָ ְ‬
‫ֶׁ‬

‫לַאֲבוֹתֵינו ּ ו ְל ָנו‪ֶׁ ּ .‬‬
‫אחָד ב ִ ּלְב ָד עָמַד‬
‫של ּ ֹא ֶ‬
‫ע ָל ֵינו ּ לְכ ַלּוֹתֵנו‪ ּ ,‬אֶל ּ ָא ֶׁ‬
‫שבְּכ ָל ד ּו ֹר ו ָדו ֹר‬
‫קּדו ֹׁש ב ָ ּרוּך ְ‬
‫ה ָ‬
‫מדִים ע ָל ֵינו ּלְכ ַלּוֹתֵנו‪ ּ .‬ו ְ ַ‬
‫עו ֹ ְ‬
‫‪14, 13‬‬
‫מצִּיל ֵנו ּמִיָּדָם‪.‬‬
‫הוּא ַ‬

‫והיא שעמדה לאבותינו ולנו‪ ,‬היא‬
‫שלימדה אותנו — "סּור ֵמ ָרע וַ ֲע ֵׂשה טֹוב‬
‫ׁשלֹום וְ ָר ְד ֵפהּו" [תהילים לד‪ ,‬טו]‪.‬‬
‫ַ ּב ֵ ּקׁש ָ‬
‫והיא שעמדה לאבותינו ולנו‪,‬‬
‫בֹותם לְ ִא ִּתים‪,‬‬
‫מפני ש"וְ ִכ ְּתתּו ַח ְר ָ‬
‫שא גֹוי ֶאל‬
‫יהם לְ ַמזְ ֵמרֹות‪ ,‬ל ֹא יִ ּ ָ ׂ‬
‫יתֹות ֶ‬
‫ֵ‬
‫וַ ֲחנִ‬
‫גּ ֹוי ֶח ֶרב‪ ,‬וְ ל ֹא יִ לְ ְמדּו עֹוד ִמלְ ָח ָמה"‬

‫והיא שעמדה לאבותינו ולנו‪ ,‬שהרי‬
‫ש"א ֶמת ֵמ ֶא ֶרץ ִּת ְצ ָמח‪ ,‬וְ ֶצ ֶדק‬
‫ֱ‬
‫לימדתנו‬
‫ִמ ּׁ ָש ַמיִ ם נִ ְׁש ָקף" [תהילים פה‪ ,‬יב]‪.‬‬

‫אמר דורון רבינוביץ‪:‬‬

‫השנאה עדיין עוקבת אחרינו לכל‬
‫מקום‪ .‬המבקשים להשמידנו ברחבי‬
‫העולם עשויים להיות אפילו רבים‬
‫מאתנו‪ .‬אולם היום אנחנו מסוגלים‬
‫להגן על אמונותינו‪ .‬אנחנו מסוגלים‬
‫להיאבק על זכויותינו‪ .‬ומעל לכל‪ ,‬אנחנו‬
‫מסוגלים להתאחד עם אנשים אחרים‬
‫כדי להתגבר על שנאה ורדיפה‪ .‬זוהי‬

‫‪ 14‬‬

‫אמר ס‪ .‬דניאל אברהם‪:‬‬

‫[ישעיהו ב‪ ,‬ד]‪.‬‬

‫מניחים את הכוס‬

‫‪ 13‬‬

‫אשכנזים מוסיפים‪:‬‬

‫ההבטחה העתיקה לגאולה ולמחילה‬
‫שהייתה להשראה כבר לאבותינו‪ .‬זוהי‬
‫הברית שמושיעה אותנו הן מגורל‬
‫של מדוכאים‪ ,‬הן מגורל של מדכאים;‬
‫שמגנה עלינו הן מהיות ֶשה‪ ,‬הן מהיות‬
‫טורף‪ .‬זוהי הברית שעוזרת לנו להיות‬
‫בני אדם‪.‬‬

‫תב ּוֹסֶסֶת ב ְ ּ ָדמָי ִך‪ ְ,‬ו ָאֹמַר ל ָך ְ ב ְ ּ ָדמַי ִך ְ חֲי ִי‪ ,‬ו ָאֹמַר ל ָך ְ‬
‫מ ְ‬
‫אע ֱבֹר ע ָל ַי ִך ְ וָאֶרְ אֵך ְ ִ‬
‫וָ ֶ‬
‫ְ‬
‫ב ְ ּ ָדמַי ִך חֲי ִי‪.‬‬

‫"כי‬
‫והיא שעמדה לאבותינו ולנו‪ּ ִ ,‬‬
‫ִאם ֲעׂשֹות ִמ ׁ ְש ָּפט וְ ַא ֲה ַבת ֶח ֶסד וְ ַה ְצנֵ ַע‬
‫לֶ ֶכת ִעם ֱאל ֶֹה ָ‬
‫יך" [מיכה ו‪ ,‬ח]‪.‬‬

‫והיא שעמדה לאבותינו ולנו‪ ,‬וציוותה‬
‫"צ ֶדק ֶצ ֶדק ִּת ְר ֹּדף לְ ַמ ַען ִּת ְחיֶ ה‬
‫עלינו ֶ‬
‫וְ יָ ַר ׁ ְש ָּת ֶאת ָה ָא ֶרץ ֲא ׁ ֶשר יְ הוָ ה ֱאל ֶֹה ָ‬
‫יך נ ֵֹתן‬
‫לָ ְך" [דברים טז‪ ,‬כ]‪.‬‬
‫אז מי היא שעמדה לאבותינו ולנו? איזו‬
‫זכות ואיזו ברית? איזו זיקה אל ההוויה‬
‫ואל אחינו בני האדם? לא קיפוח החלש‪,‬‬
‫לא כוח הזרוע‪ ,‬לא ניצול הגר‪ .‬אלא צדק‪.‬‬
‫חסד‪ .‬שלום‪ .‬והיא שעמדה לאבותינו‬
‫ולנו‪ ,‬בכל דור ודור‪ .‬והרי בכל דור ודור‬
‫חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא‬
‫ממצרים‪ .‬היא שליוותה אותנו לאורך‬
‫הדורות מצווה אותנו לראות את כל בני‬
‫האדם כזכאים לחירות‪.‬‬

‫אמר יונתן (‪ )J.J.‬גולדברג‪:‬‬

‫להגדה המסורתית‪ ,‬לסיפור חג הפסח‪,‬‬
‫יש שלוש התחלות נפרדות‪ ,‬שלכל אחת‬
‫משמעות שונה‪" :‬עבדים היינו לפרעה‬
‫במצרים"; וכן‪" ,‬מתחילה עובדי עבודה‬
‫זרה היו אבותינו"; וכן‪" ,‬ארמי אובד אבי‪,‬‬
‫וירד מצרימה"‪ .‬אלה מזכירים לנו את‬
‫מגוון צורות השחרור הגלומות ביציאת‬

‫מצרים‪ :‬שחרור מעבדות ודיכוי‪,‬‬
‫מבורות ואמונות תפלות ומחוסר בית‬
‫ודיכוי‪ .‬ומה עלינו להסיק מכל אלה?‬
‫הסיפור מסכם‪ :‬ש"בכל דור ודור חייב‬
‫אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא‬
‫ממצרים"‪ .‬סיפורים אלה אינם שיעורי‬
‫היסטוריה אלא מדריך לימינו‪.‬‬

‫ו ַיְע ַנ ּוּנו‪ּ ,‬‬
‫מצְרִ ים‬
‫ה ִּ‬
‫ו ַיָּרֵ עו ּאֹתָנו ּ ַ‬
‫‪15‬‬
‫ק ָׁ‬
‫תּנו ּע ָל ֵינו ּע ֲבֹדָה ָ‬
‫שה‪.‬‬
‫ו ַי ִ ְ‬
‫כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫מצְרִ ים‪:‬‬
‫ה ִּ‬
‫ו ַיָּרֵ עו ּאֹתָנו ּ ַ‬
‫חכְמָה לו ֹ ּ‬
‫חמָה‪,‬‬
‫תקְרֶ אנ ָה מִל ְ ָ‬
‫פֶן י ִרְ ב ֶ ּה‪ ,‬וְהָי ָה כ ִ ּי ִ‬
‫ת ַ‬
‫הב ָה נ ִ ְ‬
‫ָ‬
‫האָרֶ ץ‪.‬‬
‫ו ְנוֹסַף ג ַם הוּא ע ַל ש ׂנְאֵינו ּו ְנ ִלְחַם ב ָ ּנו‪ ּ ,‬וְע ָל ָה מִן ָ‬
‫כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫ו ַיְע ַנ ּוּנוּ‪:‬‬
‫מע ַן ע ַנ ֹּתו ֹ בְּסִב ְלֹתָם‪ .‬ו ַיִּב ֶן ע ָרֵ י‬
‫מסִּים ל ְ ַ‬
‫ש ׂרֵ י ִ‬
‫ש ׂימו ּע ָל ָיו ָ‬
‫ו ַי ָ ּ ִ‬
‫מסְכ ְ ּנו ֹת לְפַרְ עֹה‪ ,‬אֶת ּ‬
‫מסֵס‪.‬‬
‫פִתֹם וְאֶת רַ ע ַ ְ‬
‫ִ‬
‫כְּמָה ֶׁ‬
‫ק ָׁ‬
‫תּנו ּע ָל ֵינו ּע ֲבֹדָה ָ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫שה‪:‬‬
‫ו ַי ִ ְ‬
‫ש ׂרָ אֵל בְּפָרֶ ך‪ְ.‬‬
‫מצְרַ י ִם אֶת ב ְ ּנ ֵי י ִ ְ‬
‫ו ַיַעֲב ִדו ּ ִ‬

‫ו ַנִּצְע ַק אֶל י ְי ָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינו‪ ּ ,‬ו ַי ִ ּ ְׁ‬
‫שמַע י ְי ָ‬
‫אֶת קֹל ֵנו‪ ּ ,‬ו ַיַּרְ א אֶת ע ָנ ְי ֵנו ּ וְאֶת עֲמָל ֵנו ּ‬
‫‪16‬‬
‫חצֵנו‪ּ .‬‬
‫וְאֶת ל ַ ֲ‬
‫‪ 16‬‬

‫אמרה סוזן טלווה‪:‬‬

‫ונצעק אל יהוה אלוהי אבותינו‪ ,‬וישמע‬
‫יהוה את קולנו וירא את עוניינו ואת‬
‫עמלנו ואת לחצנו [דברים כו‪ ,‬ז]‪.‬‬
‫ונצעק אל יהוה אלוהי אבותינו‪ :‬בשנת‬
‫החמישים לכיבוש הגדה המערבית‬
‫ורצועת עזה‪ ,‬הצעקות בוקעות‬
‫מפיות היגעים ממלחמה‪ .‬משפחות‬
‫ישראליות ופלסטיניות קרועות לגזרים‬
‫וזועקות בגלל חיים וחלומות אבודים‪.‬‬
‫כולנו זועקים בגלל אלה שהוקרבו‬
‫מפחד‪ ,‬לשם נקמה; בגלל עשורים של‬
‫טראומה‪.‬‬
‫וישמע יהוה את קולנו‪ :‬כשם‬
‫שהגר בכתה על בנה ישמעאל‪ .‬למדנו‬
‫שכאשר היינו מוכנים להקריב את‬
‫ה'אחר'‪ ,‬נמצא שאנו‬
‫ֵ‬
‫חיי בנה של הגר‪,‬‬
‫מוכנים להקריב גם את בננו שלנו‬
‫[בראשית כא‪ ,‬כב]‪.‬‬

‫וירא את עוניינו‪ :‬הסבל שאנו‬
‫גורמים עם כל הריסת בית‪ ,‬עם כל‬
‫צמצום באספקת מים‪ ,‬עם כל ניתוק‬
‫משפחות מאדמתן‪ ,‬מעציהן‪ ,‬זו מזו‪.‬‬
‫את עמלנו‪ :‬המשא הכבד שהסבל‬
‫המתמשך הנגרם על ידי הכיבוש מטיל‬
‫על נשמת העם‪ ,‬שהצטווה להיות שוחר‬
‫שלום ומבקש צדק‪ ,‬ולראות שהכל‬
‫נבראו בצלם אלוהים [תהלים לד; דברים טז‪,‬‬
‫כ; בראשית א‪ ,‬כו]‪.‬‬

‫ואת לחצנו‪ :‬אם אדם אחד אינו‬
‫חופשי‪ ,‬איש אינו חופשי‪ .‬הלוואי‬
‫שנקדש את שנת החמישים בסיום‬
‫כיבוש הגדה המערבית ורצועת‬
‫עזה‪ ,‬ונכריז על החירות של העמים‬
‫בישראל ובפלסטין לחיות בלא מורא‬
‫ובשגשוג הדדי‪ ,‬כדי שהכל יזכו בברכות‬
‫ובהבטחת השוויון והצדק של שנת‬
‫היובל [ויקרא כה‪ ,‬י]‪.‬‬

‫כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫ו ַנִּצְע ַק אֶל י ְי ָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ‪:‬‬
‫מצְרַ י ִם‪ ,‬ו ַיֵּאָנ ְחו ּ‬
‫ההֵם ו ַיָּמָת מֶל ֶך ְ ִ‬
‫ו ַיְהִי ב ַיָּמִים הָרַ ב ִ ּים ָ‬
‫תע ַל ַׁ‬
‫שוְעָתָם אֶל‬
‫הע ֲבוֹדָה ו ַיִּזְע ָקו‪ ּ ,‬ו ַ ַּ‬
‫ש ׂרָ אֵל מִן ָ‬
‫ב ְנ ֵי י ִ ְ‬
‫הע ֲבֹדָה‪.‬‬
‫האֱלֹהִים מִן ָ‬
‫ָ‬

‫אֲנ ִי ו ְלֹא מַלְאָך ְ‬

‫מצְרַ י ִם ב ַ ּל ּ ַי ְל ָה הַזֶּה‪:‬‬
‫תּי בְאֶרֶ ץ ִ‬
‫וְעָב ַרְ ִ‬
‫ש ׂרָ ף‬
‫אֲנ ִי ו ְלֹא ָ‬
‫מצְרַ י ִם‪:‬‬
‫הכ ֵ ּיתִי כ ָ ּל ב ְכו ֹר בְּאֶרֶ ץ ִ‬
‫וְ ִ‬
‫ש ׂה ְׁ‬
‫של ִיחַ‪.‬‬
‫ה ּׁ ָ‬
‫שפָטִים‪ :‬אֲנ ִי ולֹא ַ‬
‫אע ֱ ֶ‬
‫מצְרַ י ִם ֶ‬
‫וּבְכ ָל אֱלֹהֵי ִ‬
‫אחֵר‪.‬‬
‫אֲנ ִי י ְי ָ‪ :‬אֲנ ִי הוּא ולֹא ַ‬

‫אמַר‪ :‬ו ַי ִ ּ ְׁ‬
‫כְּמָה ֶׁ‬
‫ו ַי ִ ּ ְׁ‬
‫שמַע אֱלֹהִים‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫שמַע י ְי ָ אֶת קֹל ֵנוּ‪:‬‬
‫א ָ‬
‫אב ְרָ הָם‪ ,‬אֶת‬
‫קתָם‪ ,‬ו ַיִּזְכ ּו ֹר אֱלֹהִים אֶת ב ְ ּרִ יתו ֹ אֶת ַ‬
‫אֶת נ ַ ֲ‬
‫יִצְחָק וְאֶת יַע ֲקֹב‪.‬‬

‫ה ֶדּב ֶר‪ ,‬כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫זו ֹ ַ‬
‫ב ְ ּי ָד חֲזָקָה‪:‬‬
‫ָ‬
‫א ֶׁ‬
‫שׂדֶה‪ ,‬בַּסּוּסִים‪ ,‬בַּחֲמֹרִ ים‪,‬‬
‫מקְנ ְך ֲ‬
‫הִנ ֵ ּה י ַד י ְי ָ הו ֹי ָה ב ְ ּ ִ‬
‫שר ב ַ ּ ָּ‬
‫ב ַ ּגְּמַל ּ ִים‪ ,‬בַּבָּקָר וּב ַצ ּ ֹאן‪ֶ ,‬דב ֶר כָּב ֵד מְאֹד‪.‬‬

‫ו ַיַּרְ א אֶת ע ָנ ְי ֵנוּ‪ :‬זו ֹ ּ‬
‫ישוּת ֶד ּרֶ ך ְ אֶרֶ ץ‪ ,‬כְּמָה ֶׁ‬
‫פְרִ ׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫ש ׂרָ אֵל ו ַיֵּדַע אֱלֹהִים‪.‬‬
‫ו ַיַּרְ א אֱלֹהִים אֶת ב ְ ּני י ִ ְ‬

‫החֶרֶב‪ ,‬כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫זו ֹ ַ‬
‫וּב ִז ְרֹע ַ נ ְטוּי ָה‪:‬‬
‫וְחַרְ ב ּו ֹ ְׁ‬
‫שלוּפָה ב ְ ּי ָדוֹ‪ ,‬נ ְטוּי ָה ע ַל י ְרוּשָל ַי ִם‪.‬‬

‫הב ָ ּנ ִים‪ .‬כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫אֵלּו ּ ַ‬
‫וְאֶת עֲמָל ֵנוּ‪:‬‬
‫ת ְׁ‬
‫תחַיּוּן‪.‬‬
‫הב ַ ּת ְּ‬
‫של ִיכ ֻהו ּוְכ ָל ַ‬
‫הב ֵ ּן הַיִּלּו ֹד הַי ְאֹרָ ה ַּ‬
‫כ ָ ּל ַ‬

‫שכ ִינ ָה‪ ,‬כְּמָה ֶׁ‬
‫זו ֹ ג ִלּוּי ְׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫וּב ְמֹרָ א ג ָ ּדֹל‪:‬‬
‫או ֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים ל ָבֹא ל ָ ַ‬
‫מקֶרֶב ג ּו ֹי בְּמַסֹּת‬
‫קחַת לו ֹ גו ֹי ִ‬
‫חמָה וּב ְי ָד חֲזָקָה וּב ִז ְרוֹע ַ נ ְטוּי ָה‪,‬‬
‫ב ְ ּאֹתֹת וּב ְמוֹפְתִים‪ ,‬וּבְמִל ְ ָ‬
‫א ֶׁ‬
‫ש ׂה לָכ ֶם י ְי ָ אֱלֹהֵיכ ֶם‬
‫שר ע ָ ָ‬
‫וּב ְמו ֹרָ אִים ג ְ ּדֹל ִים‪ ,‬כ ְ ּכֹל ֲ‬
‫מצְרַ י ִם לְע ֵינ ֶיך‪ָ.‬‬
‫בְ ּ ִ‬

‫י ְי ָ‬
‫ו ַיּוֹצִאֵנו ּ‬
‫ב ְ ּי ָד‬
‫מצְרַ י ִם‬
‫מ ִ‬
‫ִ‬
‫חֲזָקָה ‬
‫וּב ִז ְרֹע ַ‬
‫וּב ְמֹרָ א‬
‫נ ְטוּי ָה‪,‬‬
‫וּב ְאֹתוֹת‬
‫ג ָ ּדֹל‪,‬‬
‫וּב ְמֹפְתִים‬
‫‬

‫טּה‪ ,‬כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫מ ֶ‬
‫ה ַּ‬
‫ז ֶה ַ‬
‫וּב ְאֹתו ֹת‪:‬‬
‫א ֶׁ‬
‫ת ַ‬
‫טּה הַזֶּה ִּ‬
‫מ ֶ‬
‫ה ַּ‬
‫וְאֶת ַ‬
‫ש ׂה ב ּו ֹ אֶת הָאֹתֹת‪.‬‬
‫תע ֲ ֶ‬
‫שר ַּ‬
‫קּח ב ְ ּיָדְך‪ֲ ָ,‬‬

‫ז ֶה הַדֹּחַק‪ ,‬כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪ :‬ו ְג ַם רָ אִיתִי‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫חצֵנוּ‪:‬‬
‫וְאֶת ל ַ ֲ‬
‫א ֶׁ‬
‫חצִים אֹתָם‪.‬‬
‫מצְרַ י ִם ל ֹ ֲ‬
‫שר ִ‬
‫אֶת הַל ּ ַחַץ ֲ‬

‫ש ׂרָ ף‪,‬‬
‫מצְרַ י ִם‪ :‬לֹא ע ַל יְדֵי מַלְאָך‪ ְ,‬ו ְלֹא ע ַל יְדֵי ָ‬
‫מ ִ‬
‫ו ַיּוֹצִאֵנו ּי ְי ָ ִ‬
‫קּדו ֹׁש ב ָ ּרוּך ְ הוּא בִּכ ְבו ֹדו ֹ‬
‫ו ְלֹא ע ַל יְדֵי ָׁ‬
‫ה ָ‬
‫של ִיחַ‪ ,‬אֶל ּ ָא ַ‬
‫וּבְעַצְמוֹ‪ֶׁ .‬‬
‫מצְרַ י ִם ב ַ ּל ּ ַי ְל ָה הַזֶּה‪,‬‬
‫תּי בְאֶרֶ ץ ִ‬
‫אמַר‪ :‬וְעָב ַרְ ִ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫המָה‪ ,‬וּבְכ ָל‬
‫אדָם וְע ַד ב ְ ּ ֵ‬
‫מ ָ‬
‫מצְרַ י ִם ֵ‬
‫הכ ֵ ּיתִי כ ָ ּל ב ְ ּכו ֹר בְּאֶרֶ ץ ִ‬
‫וְ ִ‬
‫שפָטִים‪ .‬אֲנ ִי י ְי ָ‪17.‬‬
‫ש ׂה ְׁ‬
‫אע ֱ ֶ‬
‫מצְרַ י ִם ֶ‬
‫אֱלֹהֵי ִ‬

‫‪ 17‬‬

‫אמרה רחל אליאור‪:‬‬

‫העם היהודי הוא קהילת זיכרון‬
‫המצּווָ ה לזכור‪ ,‬לספר ולהנחיל מדור‬
‫לדור מושגים מופשטים נצחיים‬
‫היוצרים מילון מקודש של דעת‪ ,‬אמת‬
‫וצדק‪ ,‬אחווה‪ ,‬שוויון‪ ,‬שלום וחירות‬
‫כגון‪' :‬אלוהי צדק ואמת'‪' ,‬דעת אמת‬
‫וצדק'‪' ,‬דרור'‪' ,‬בני חורין'‪' ,‬צדק צדק‬
‫תרדוף'‪' ,‬שבת קודש'‪' ,‬ברית עולם'‬
‫ועוד‪ .‬מושגי תשתית אלה‪ ,‬הקושרים‬
‫בין שבועה וברית עולם‪ ,‬עדות וזיכרון‬
‫לבין שבעת מועדי דרור ושבתות‬
‫של חירות‪ ,‬ומבוססים על ברית‬
‫בין האל לעמו (המקדשים שניהם‬
‫את החירות) — מושגים אלה אינם‬
‫תלויים בשום מרחב גשמי או בתנאים‬
‫מקדמיים‪ ,‬אלא רק במרחב מופשט‬
‫של מחויבות בלתי מתפשרת לחירות‬
‫ושוויון‪ ,‬לאמת וצדק‪ .‬בזיכרון העם‬
‫היהודי מושגים אלה נשמעו לראשונה‬
‫משמים‪ ,‬מפי אל המציג עצמו חזור‬
‫ַ‬
‫"אנ ִֹכי ה' ֱאל ֶֹה ָ‬
‫יך ֲא ׁ ֶשר‬
‫ושנה בתיאור ָ‬

‫את ָ‬
‫יך ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם ִמ ֵ ּבית ֲע ָב ִדים"‪,‬‬
‫הֹוצ ִ‬
‫ֵ‬
‫התובע האזנה וקשב למצוותיו בתוקף‬
‫השחרור האלוהי מעבדות לחירות‪.‬‬
‫דברי האל על שבועת השביעיות‬
‫של החירות‪ ,‬השוויון והצדק נכתבו בידי‬
‫נביאים‪ ,‬כוהנים ולוויים שקידשו את‬
‫מחזורי הזמן המקודש‪ .‬אלה נודעים‬
‫כמועדי דרור ומקראי קודש‪ ,‬וכוללים‬
‫את השבת‪ ,‬השביתה והחירות מכל‬
‫עמל‪ ,‬שעבוד ועבודה‪ ,‬את שבעת מועדי‬
‫ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים‪,‬‬
‫ובראשם חג החירות‪ ,‬ואת זמן השמיטה‬
‫והיובל‪ .‬העם היהודי הוא העם היחיד‬
‫בעולם שמתחיל את סיפורו ההיסטורי‬
‫בסיפור העבדות כדי להבהיר באופן‬
‫נחרץ שהחירות היא מתת אל נצחית‬
‫ומקודשת‪ ,‬בלתי מותנית‪ ,‬המחויבת‬
‫בשמירה מחזורית של מחזורי שביתה‬
‫וחירות‪ ,‬ואילו כל שעבוד הוא זמני ודינו‬
‫לחלוף מהעולם‪.‬‬

‫ה ָד ּם‪ ,‬כְּמָה ֶׁ‬
‫אמַר‪:‬‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫ז ֶה ַ‬
‫וּב ְמֹפְתִים‪:‬‬
‫ֵש וְתִימְרו ֹת ע ָ ָׁ‬
‫שמַי ִם וּבָאָרֶ ץ‪ָ ,‬ד ּם וָא ׁ‬
‫שן‪.‬‬
‫תּי מוֹפְתִים ב ַ ּ ׁ ּ ָ‬
‫ת ִ‬
‫ו ְנ ָ ַ‬

‫עדות ספרד‬
‫נוהגים להביא קערת מים ועורך הסדר‬
‫שופך בה יין מכוסו שלוש פעמים‬
‫בעת אמירת המילים‪:‬‬

‫עדות אשכנז‬
‫נוהגים להטיף יין מן הכוס בעזרת‬
‫האצבע שלוש פעמים בעת אמירת‬
‫המילים‪:‬‬

‫ֵש וְתִימְרו ֹת ע ָ ָׁ‬
‫ָד ּם וָא ׁ‬
‫שן‪.‬‬
‫אחֵר‪:‬‬
‫ָדב ָר ַ‬
‫וּב ִז ְרֹע ַ נ ְטוּי ָה ְׁ‬
‫תּי ִם‪,‬‬
‫ש ַ‬
‫וּב ְאֹתו ֹת ְׁ‬
‫תּי ִם‪,‬‬
‫ש ַ‬

‫ב ְ ּי ָד חֲזָקָה ְׁ‬
‫תּי ִם‪,‬‬
‫ש ַ‬
‫וּב ְמֹרָ א ג ָ ּדֹל ְׁ‬
‫תּי ִם‪,‬‬
‫ש ַ‬
‫וּב ְמֹפְתִים ְׁ‬
‫תּי ִם‪.‬‬
‫ש ַ‬

‫מכ ּו ֹת ֶׁ‬
‫ה ָ‬
‫מצְרִ ים‬
‫ה ִּ‬
‫קּדו ֹׁש ב ָ ּרוּך ְ הוּא ע ַל ַ‬
‫הב ִיא ַ‬
‫ש ֵ‬
‫ש ׂר ַ‬
‫אֵלּו ּע ֶ ֶ‬
‫מצְרַ י ִם‪ ,‬וְאֵלּו ּהֵן‪18 :‬‬
‫בְ ּ ִ‬

‫שחִין‬
‫ְׁ‬
‫ב ָ ּרָ ד‬
‫אַרְ ב ֶ ּה‬
‫שך ְ‬
‫ח ֹ ֶׁ‬

‫ָד ּם‬
‫צְפַרְ ֵדּע ַ‬
‫כ ִ ּנ ִ ּים‬
‫ע ָרוֹב‬
‫ֶדּבֶר‬

‫מכ ַ ּת ב ְ ּכו ֹרו ֹת‬
‫ַ‬

‫מּנ ִים‪:‬‬
‫רַ ב ִ ּי י ְהוּדָה הָי ָה נוֹתֵן בָּהֶם סִ ָ‬

‫ְדּצַ“ך ְ ‬
‫‪ 18‬‬

‫ע ַ ַד ׁ‬
‫אחַ“ב‬
‫“ש  ב ְ ּ ַ‬

‫אמר מייקל וולצר‪:‬‬

‫מאז ומעולם הביכו עשר המכות‬
‫יהודים ליברלים ואנשי שמאל‪ .‬מדוע‬
‫ִה ְק ָשה האל את לבו של פרעה כאשר‬
‫היה יכול באותה מידה לרכך אותו‪,‬‬
‫להתחיל את מסעם של בני ישראל‬
‫מוקדם יותר ולחסוך את הסבל הנורא‬
‫של המצרים? לכן אנחנו טובלים אצבע‬
‫ומטיפים מהיין כדי להפחית מהנאתנו‬
‫מסבל המצרים‪ .‬אבל מוטב היה‬
‫להתמקד בכאב ולחשוב על אפשרות‬
‫אחרת של גאולה‪ .‬ההיסטוריה אינה‬
‫קבועה מראש‪.‬‬

‫דמיינו אל שהיה מכיר את אמנת ז'נבה‬
‫וממקד את מגפותיו רק נגד פרעה ונגד‬
‫קציניו‪ .‬דמיינו פרעה שנִ שבּ ה בקסמו‬
‫של בנו המאומץ משה‪ .‬דמיינו שביתה‬
‫כללית של בני ישראל יחד עם‪ ,‬אולי‪,‬‬
‫התושבים האחרים של אותו "בית‬
‫עבדים״‪ .‬ישנן דרכים רבות להיחלץ‬
‫ממצב רע‪ .‬ישנן חלופות רבות לחשוב‬
‫עליהן‪ ,‬הן למדוכאים והן למדכאים‪.‬‬

‫מִנ ַ ּי ִן ֶׁ‬
‫מכ ָ ּה‬
‫שכ ָ ּל ַ‬
‫רַ ב ִ ּי אֱל ִיע ֶז ֶר אוֹמֵר‪:‬‬
‫מכ ָ ּה ֶׁ‬
‫ה ָ‬
‫מצְרַ י ִם‬
‫מצְרִ ים ב ְ ּ ִ‬
‫ה ִּ‬
‫קּדו ֹׁש ב ָ ּרוּך ְ הוּא ע ַל ַ‬
‫הב ִיא ַ‬
‫ש ֵ‬
‫וּ ַ‬
‫א ּ‬
‫אמַר‪ :‬י ְ ַׁ‬
‫מכ ּו ֹת? ֶׁ‬
‫הָיְתָה ֶׁ‬
‫פוֹ‪,‬‬
‫של ּ ַח ב ָ ּם חֲרו ֹן ַ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫של אַרְ ב ַ ּע ַ‬
‫מ ְׁ‬
‫אחַת‪,‬‬
‫אכ ֵי רָ ע ִים‪ .‬עֶב ְרָ ה ַ‬
‫שלַחַת מַל ְ ֲ‬
‫עֶב ְרָ ה ו ָזַע ַם וְצָרָ ה‪ִ ,‬‬
‫מ ְׁ‬
‫ש ׁ‬
‫תּי ִם‪ ,‬וְצָרָ ה ָׁ‬
‫ו ָזַע ַם ְׁ‬
‫אכ ֵי רָ ע ִים אַרְ ב ַ ּע‪.‬‬
‫שלַחַת מַל ְ ֲ‬
‫לש‪ִ ,‬‬
‫ש ַ‬
‫מכ ּו ֹת וְע ַל הַיָּם‬
‫מצְרַ י ִם ל ָקו ּ אַרְ בָּע ִים ַ‬
‫תּה‪ :‬ב ְ ּ ִ‬
‫מע ַ ָ‬
‫אֱמו ֹר ֵ‬
‫מכ ּו ֹת‪.‬‬
‫ל ָקו ּמָאתַי ִם ַ‬
‫מִנ ַ ּי ִן ֶׁ‬
‫מכ ָ ּה‬
‫מכ ָ ּה ו ּ ַ‬
‫שכ ָ ּל ַ‬
‫רַ ב ִ ּי עֲקִיב ֶא אוֹמֵר‪:‬‬
‫ֶׁ‬
‫ה ָ‬
‫מצְרַ י ִם הָיְתָה‬
‫מצְרִ ים ב ְ ּ ִ‬
‫ה ִּ‬
‫קּדו ֹׁש ב ָ ּרוּך ְ הוּא ע ַל ַ‬
‫הב ִיא ַ‬
‫ש ֵ‬
‫א ּ‬
‫אמַר‪ :‬י ְ ַׁ‬
‫מכ ּו ֹת? ֶׁ‬
‫חמ ׁ‬
‫ֶׁ‬
‫פוֹ‪ ,‬עֶב ְרָ ה‬
‫של ּ ַח ב ָ ּם חֲרו ֹן ַ‬
‫שנ ֶ ּ ֱ‬
‫ֵש ַ‬
‫של ָ‬
‫א ּ‬
‫מ ְׁ‬
‫אחַת‪,‬‬
‫פו ֹ ַ‬
‫אכ ֵי רָ ע ִים‪ .‬חֲרו ֹן ַ‬
‫שלַחַת מַל ְ ֲ‬
‫ו ָזַע ַם וְצָרָ ה‪ִ ,‬‬
‫מ ְׁ‬
‫של ֹ ׁ‬
‫תּי ִם‪ ,‬ו ָזַע ַם ָׁ‬
‫עֶב ְרָ ה ְׁ‬
‫אכ ֵי‬
‫שלַחַת מַל ְ ֲ‬
‫ש‪ ,‬וְצָרָ ה אַרְ ב ַ ּע‪ִ ,‬‬
‫ש ַ‬
‫חמ ׁ‬
‫מכ ּו ֹת‬
‫שים ַ‬
‫מ ּׁ ִ‬
‫ח ִ‬
‫מצְרַ י ִם ל ָקו ּ ֲ‬
‫תּה‪ :‬ב ְ ּ ִ‬
‫מע ַ ָ‬
‫ֵש‪ .‬אֱמו ֹר ֵ‬
‫רָ ע ִים ָ‬
‫מכ ּו ֹת‪19.‬‬
‫שים וּמָאתַי ִם ַ‬
‫מ ּׁ ִ‬
‫ח ִ‬
‫וְע ַל הַיָּם ל ָקו ּ ֲ‬

‫‪ 19‬‬

‫תּה אוֹמֵר ֶׁ‬
‫של ּ ָקו ּ‬
‫א ָ‬
‫מִנ ַ ּי ִן ַ‬
‫רַ ב ִ ּי יוֹסֵי הַגְּל ִיל ִי אוֹמֵר‪:‬‬
‫שים‬
‫מ ּׁ ִ‬
‫ח ִ‬
‫מכ ּו ֹת וְע ַל הַיָּם ל ָקו ּ ֲ‬
‫ש ׂר ַ‬
‫מצְרַ י ִם ע ֶ ֶ‬
‫מצְרִ ים ב ְ ּ ִ‬
‫ה ִּ‬
‫ַ‬
‫מּים אֶל‬
‫ט ִ‬
‫החַרְ ֻ‬
‫מצְרַ י ִם מָה הוּא אוֹמֵר‪ :‬ו ַי ּ ֹאמְרו ּ ַ‬
‫מכ ּו ֹת? ב ְ ּ ִ‬
‫ַ‬
‫ּ‬
‫אצְב ַ ּע אֱלֹהִים הִוא‪ .‬וְע ַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר‪:‬‬
‫פַרְ עֹה‪ֶ :‬‬
‫א ֶׁ‬
‫מצְרַ י ִם‪,‬‬
‫ש ׂה י ְי ָ ב ְ ּ ִ‬
‫שר ע ָ ָ‬
‫ש ׂרָ אֵל אֶת הַי ָד הַג ְ ּדֹל ָה ֲ‬
‫ו ַיַּרְ א י ִ ְ‬
‫אמִינו ּב ַ ּי ְי ָ וּב ְמ ֶׁ‬
‫מּה ל ָקו ּ‬
‫שה עַב ְדוֹ‪ .‬כ ַ ּ ָ‬
‫הע ָם אֶת י ְיָ‪ ,‬ו ַי ַ ּ ֲ‬
‫ו ַיִּירְ או ּ ָ‬
‫ש ׂר‬
‫מצְרַ י ִם ל ָקו ּע ֶ ֶ‬
‫תּה‪ :‬ב ְ ּ ִ‬
‫מע ַ ָ‬
‫מכ ּו ֹת‪ .‬אֱמו ֹר ֵ‬
‫ש ׂר ַ‬
‫אצְב ַ ּע? ע ֶ ֶ‬
‫בְ ֶ‬
‫מכ ּו ֹת‪.‬‬
‫שים ַ‬
‫מ ּׁ ִ‬
‫ח ִ‬
‫מכ ּו ֹת וְע ַל הַיָּם ל ָקו ּ ֲ‬
‫ַ‬

‫ש ׂה‬
‫מצְרַ י ִם ו ְלֹא ע ָ ָ‬
‫מ ִּ‬
‫אִלּו ּ הוֹצִיאָנו ּ ִ‬
‫בָהֶם ְׁ‬
‫שפָטִים‪,‬‬
‫ַד ּיֵּינו‪ּ.‬‬

‫קּע צָרֵ נו ּ ב ְ ּתו ֹכו ֹ ו ְלֹא סִ ּ‬
‫אִלּו ּ ִׁ‬
‫ש ַ‬
‫פֵק‬
‫מ ְדב ָ ּר אַרְ בָּע ִים ָׁ‬
‫צָרְ כ ֵ ּנו ּב ַ ּ ִּ‬
‫שנ ָה‪ַ ,‬ד ּיֵּינו‪ּ.‬‬

‫ש ׂה בָהֶם ְׁ‬
‫ש ׂה‬
‫שפָטִים‪ ,‬ו ְלֹא ע ָ ָ‬
‫אִלּו ּ ע ָ ָ‬
‫ב ֵאלֹהֵיהֶם‪,‬‬
‫ַד ּיֵּינו‪ּ.‬‬

‫אִלּו ּ סִ ּ‬
‫מ ְדב ָ ּר אַרְ בָּע ִים‬
‫פֵק צָרְ כ ֵ ּנו ּ ב ַ ּ ִּ‬
‫ָׁ‬
‫ה ָ‬
‫אכ ִיל ָנו ּאֶת ַ‬
‫ה ֱ‬
‫שנ ָה ולֹא ֶ‬
‫מּן‪ַ ,‬ד ּיֵּינו‪ּ.‬‬

‫ש ׂה ב ֵאלֹהֵיהֶם‪ ,‬ו ְלֹא הָרַ ג אֶת‬
‫אִלּו ּ ע ָ ָ‬
‫ב ְ ּכו ֹרֵ יהֶם‪,‬‬
‫ַד ּיֵּינו‪ּ.‬‬

‫מּן ו ְלֹא נָתַן ל ָנו ּ‬
‫ה ָ‬
‫אכ ִיל ָנו ּ אֶת ַ‬
‫ה ֱ‬
‫אִלּו ּ ֶ‬
‫ה ַׁ‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫שב ָ ּת‪,‬‬
‫אֶת ַ‬

‫אִלּו ּהָרַ ג אֶת ב ְ ּכו ֹרֵ יהֶם ו ְלֹא נָתַן ל ָנו ּ‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫אֶת מָמו ֹנ ָם‪,‬‬

‫ה ַׁ‬
‫שב ָ ּת‪ ,‬ו ְלֹא קֵרְ ב ָנו ּ‬
‫אִלּו ּנָתַן ל ָנו ּאֶת ַ‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫לִפְנ ֵי הַר סִינ ַי‪,‬‬

‫אִלּו ּ נָתַן ל ָנו ּ אֶת מָמו ֹנ ָם ו ְלֹא קָרַ ע‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫ל ָנו ּאֶת הַיָּם‪,‬‬

‫אִלּו ּ קֵרְ ב ָנו ּ לִפְנ ֵי הַר סִינ ַי‪ ,‬ו ְלֹא נָתַן‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫התּו ֹרָ ה ‪,‬‬
‫ל ָנו ּאֶת ַ‬

‫העֱב ִירָ נו ּ‬
‫אִלּו ּקָרַ ע ל ָנו ּאֶת הַיָּם ו ְלֹא ֶ‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫ב ְתו ֹכו ֹ בֶּחָרָ ב ָה‪ ,‬‬

‫התּו ֹרָ ה ו ְלֹא‬
‫אִלּו ּ נָתַן ל ָנו ּ אֶת ַ‬
‫ש ׂרָ אֵל‪,‬‬
‫הכ ְנ ִיסָנו ּלְאֶרֶ ץ י ִ ְ‬
‫ִ‬
‫ַד ּיֵּינו‪ּ.‬‬

‫העֱב ִירָ נו ּ ב ְתו ֹכו ֹ בֶּחָרָ ב ָה ו ְלֹא‬
‫אִלּו ּ ֶ‬
‫ִׁ‬
‫ש ַ‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫קּע צָרֵ נו ּב ְ ּתו ֹכוֹ‪,‬‬

‫ש ׂרָ אֵל ו ְלֹא‬
‫הכ ְנ ִיסָנו ּ לְאֶרֶ ץ י ִ ְ‬
‫אִלּו ּ ִ‬
‫ַד ּיֵּינו ּ‪.‬‬
‫הבְּחִירָ ה‪,‬‬
‫ב ָנ ָה ל ָנו ּאֶת ב ֵ ּית ַ‬

‫‪ 20‬‬

‫אמר ברנרד אבישי‪:‬‬

‫ההגדה היא ספר שמצוי במתח‬
‫פנימי תמידי ובלתי נמנע‪ :‬מחויבת‬
‫לעקרון החירות האוניברסלית — "כל‬
‫דכפין‪ — "...‬אולם נגועה במה שארתור‬
‫קסטלר כינה 'קלסטרופיליה'‪ :‬ציוויים‬
‫שמחזקים נטייה להיבדלות ולעמדת‬
‫מגננה מודחקת‪ ,‬המובילה לזעם שבטי‪.‬‬
‫רבנים מצוטטים כשהם‬
‫מתבסמים‪ ,‬בפאתוס חסר מודעות‬
‫עצמית‪ ,‬מהמכות שהושתו על‬
‫המצרים‪ ,‬מאדירים את סבלם של‬
‫המדכאים כמו ילד פצוע המדמיין מה‬
‫יעשה אביו לבריון‪ .‬רבי אליעזר מספר‬
‫שעשר המכות הן למעשה ארבעים‪,‬‬
‫מפני שכל מכה הוטלה עם כוונה ורגש‪:‬‬
‫"עברה" — אחת‪" ,‬זעם" — שתיים‪,‬‬
‫ֶ‬
‫וכן הלאה‪ .‬ארבעים מכות אלה‪ ,‬יחד‬
‫עם מאתיים המכות שהוטלו כביכול‬
‫בים סוף‪ ,‬הן מאתיים וארבעים‪ .‬רבי‬
‫עקיבא עולה על רבי אליעזר‪ ,‬וסבור‬
‫שמספר המכות היה למעשה מאתיים‬
‫וחמישים‪.‬‬

‫מּקו ֹם ע ָל ֵינוּ‪:‬‬
‫מע ֲלו ֹת טו ֹבו ֹת ל ַ ָ‬
‫מּה ַ‬
‫כ ַּ ָ‬

‫המתח — 'לעולם לא עוד'‬
‫ו'לעולם לא עוד ליהודים' — היה חסר‬
‫משמעות בגולה‪ ,‬שבה חוברה ההגדה‬
‫ועבורה הייתה מיועדת‪ .‬התקיימה‬
‫שם הנחה מובלעת שהיהודים הם‬
‫גֵ רים בלתי חמושים‪ ,‬כך שלפעול כדי‬
‫למנוע מהם רדיפות‪ ,‬או כדי לקדם את‬
‫תביעותיהם האזרחיות‪ ,‬היה גם לפעול‬
‫למען סובלנות חברתית‪ ,‬ובאופן מקיף‬
‫יותר — לבניין חברה אזרחית‪.‬‬
‫מצב זה‪ ,‬לשמחתנו‪ ,‬אינו‬
‫מצבם של היהודים היום‪ ,‬ולכן לא זה‬
‫האופן שבו מובנת ההגדה על ידינו‪.‬‬
‫לישראלים יש עוצמה צבאית ומוסדות‬
‫פוליטיים; הם מגנים על עצמם מפני‬
‫אחרים‪ ,‬אולם גם מכפיפים אחרים‬
‫למרותם‪ .‬איננו יכולים עוד ליהנות‬
‫מההנחה המוקדמת שהאינטרסים‬
‫של היהודים דומים לאלה של כל אדם‬
‫שנמצא תחת דיכוי‪ .‬עקרון ההישרדות‬
‫שלנו אינו חופשי באופן מובנה משנאת‬
‫האחר‪ ,‬והארץ ותושביה אינם רק‬
‫שורות בשיר או דמויות מיתולוגיות‪.‬‬
‫בפעם הבאה שמנהיג יהודי ידבר על‬
‫עמלק‪ ,‬זִ כרו את הפנטזיות ההיסטריות‬
‫של חכמינו‪ .‬הן נוגעות ללב‪ .‬הן יכולות‬
‫להיות גם קטלניות‪.‬‬

‫‪20‬‬

‫אמר טוני קלאג‪:‬‬

‫לּו "צדק‪ ,‬צדק תרדוף" [דברים טז‪ ,‬כ] —‬
‫אלה בגאווה לכל אורך ההיסטוריה‪,‬‬
‫החזרה מציינת שיש להתמיד ברדיפת‬
‫לעצמם ולאחרים‪ .‬אם מדינה בת‬
‫הצדק — הייתה תרומתם היחידה של‬
‫זמננו מתיימרת להיות יהודית‪ ,‬בעודה‬
‫היהודים לתרבות האנושית‪" ,‬דיינו‪ "...‬מזלזלת בערכים בסיסיים אלה —‬
‫לא דיינו‪.‬‬
‫‬
‫לּו "שלח את עמי" [שמות ט‪ ,‬א] — מילים‬
‫שעוררו השראה בקרב דורות של עמים אם מדינה זאת מצפה לסולידריות‬
‫משועבדים שנאבקו לחירות‪ ,‬בפרט‬
‫מעוותת מיהודים ברחבי העולם —‬
‫העבדים האפרו–אמריקנים — הייתה‬
‫הופכת אותם לשותפים באי–צדק‬
‫תרומתם היחידה של היהודים לתרבות משולח רסן‪ ,‬לא–יהודי‪ ,‬כדוגמת מניעה‬
‫האנושית‪,‬‬
‫"דיינו‪ "...‬בכוח ולנֶ ַצח של זכויות אדם בסיסיות‬
‫לא דיינו‪.‬‬
‫ממיליוני בני אדם —‬
‫לּו "ויברא אלוהים את האדם בצלמו"‬
‫[בראשית א‪ ,‬כז] — מילים המצהירות על‬
‫אם‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬המדינה היהודית‬
‫השוויון הטבוע בין כל בני האדם —‬
‫מטעם עצמה תסיים בקרוב את‬
‫הייתה תרומתם היחידה של היהודים‬
‫חמישים שנות הכיבוש של האדמות‬
‫לתרבות האנושית‪,‬‬
‫"דיינו‪ "...‬ושל חיי הפלסטינים‪ ,‬כך ששני העמים‬
‫יוכלו לממש את זכויותיהם הלאומיות‬
‫לּו "בקש שלום ורדפהו" [תהלים לד‪ ,‬יד] —‬
‫באופן שווה וביחסי שכנות טובה —‬
‫(כמעט) דיינו‪.‬‬
‫ציווי המגולם בברכה היהודית העתיקה ‬
‫'שלום' — הייתה תרומתם היחידה של‬
‫היהודים לתרבות האנושית‪" ,‬דיינו‪ "...‬אם ישראל תעניק זכויות שוות לכל‬
‫הנמצאים בתחום שיפוטה הנוכחי —‬
‫צדק‪ ,‬חירות‪ ,‬שוויון‪ ,‬שלום — ערכים‬
‫ולו רק עד שיימצא פתרון מוחלט‬
‫יהודיים מקדמת דנא — טבועים בגרעין‬
‫(כמעט) דיינו‪.‬‬
‫ומוסכם לעימות —‬
‫הקיומי של הזהות היהודית ומהווים‬
‫את הדבק הבסיסי המלכד יהודים בעלי אנחנו יכולים להסכים לאחת מהחלופות‬
‫אמונות מגוונות‪ .‬יהודים אימצו ערכים‬
‫האלה‪ ,‬אך לא להיעדר שתיהן‪.‬‬

‫מּה‬
‫מּה וכ ַ ָ‬
‫כ ַּ ָ‬

‫ ע ַל אַחַ ת‬

‫מכ ֻ ּ‬
‫מּקו ֹם ע ָל ֵינו‪ֶׁ ּ .‬‬
‫שהוֹצִיאָנו ּ‬
‫פֶל ֶת ל ַ ָ‬
‫טוֹב ָה כ ְפוּל ָה ו ּ ְ‬
‫ש ׂה בָהֶם ְׁ‬
‫ש ׂה ב ֵאלֹהֵיהֶם‪ ,‬וְהָרַ ג‬
‫שפָטִים‪ ,‬וְע ָ ָ‬
‫מצְרַ י ִם‪ ,‬וְע ָ ָ‬
‫מ ִּ‬
‫ִ‬
‫אֶת ב ְ ּכו ֹרֵ יהֶם‪ ,‬ו ְנָתַן ל ָנו ּאֶת מָמו ֹנ ָם‪ ,‬וְקָרַ ע ל ָנו ּאֶת הַיָּם‪,‬‬
‫קּע צָרֵ נו ּ ב ְ ּתו ֹכוֹ‪ ,‬וְסִ ּ‬
‫העֱב ִירָ נו ּ ב ְתו ֹכו ֹ בֶּחָרָ ב ָה‪ ,‬ו ְ ִׁ‬
‫ש ַ‬
‫פֵק‬
‫וְ ֶ‬
‫מ ְדב ָ ּר אַרְ בָּע ִים ָׁ‬
‫מּן‪ ,‬ו ְנָתַן‬
‫ה ָ‬
‫אכ ִיל ָנו ּ אֶת ַ‬
‫ה ֱ‬
‫שנ ָה‪ ,‬ו ְ ֶ‬
‫צָרְ כ ֵ ּנו ּ ב ַ ּ ִּ‬
‫ה ַׁ‬
‫שב ָ ּת‪ ,‬וְקֵרְ ב ָנו ּ לִפְנ ֵי הַר סִינ ַי‪ ,‬ו ְנָתַן ל ָנו ּ אֶת‬
‫ל ָנו ּ אֶת ַ‬
‫ש ׂרָ אֵל‪ ,‬וּב ָנ ָה ל ָנו ּ אֶת ב ֵ ּית‬
‫הכ ְנ ִיסָנו ּ לְאֶרֶ ץ י ִ ְ‬
‫התּו ֹרָ ה‪ ,‬ו ְ ִ‬
‫ַ‬
‫פֵר ע ַל כ ָ ּל ע ֲו ֹנוֹתֵינו‪22 ,21ּ .‬‬
‫הבְּחִירָ ה לְכ ַ ּ‬
‫ַ‬

‫‪ 21‬‬

‫אמרה סוזן סילברמן‪:‬‬

‫אחרי שחצינו את הים ועמדנו בהר‬
‫סיני‪ ,‬אלוהים נתן לנו את התורה והחל‬
‫במערכת יחסים של בחירה‪ ,‬של שגב‬
‫וקדושה — של ברית — עם עמנו‪ .‬זהו‬
‫הרגע שאותו אנו זוכרים בכל שבוע‬
‫בקידוש השבת‪ .‬אבל כאן‪ ,‬סביב‬
‫שולחן הסדר‪ ,‬אנו חווים‪ ,‬אלה לצד‬
‫אלה‪ ,‬את הברכות הנעלות עם הכאב‪,‬‬
‫את הנחישות ואת תכלית הגאולה‬
‫מעבדות‪ .‬ורבים מאתנו אומרים‪ ,‬דיינו!‬
‫די לנו — מדינה‪ ,‬פולחנים‪ ,‬ערכים‪ ,‬תורה‪.‬‬
‫ועלינו לחדול מלבקש יותר — יותר‬
‫אדמה‪ ,‬יותר זכויות מאשר לאחרים‪,‬‬
‫יותר משאבים‪ .‬במקום זאת‪ ,‬עלינו‬
‫לקחת את השפע שיש לנו כבר‬
‫ולכונן חברה צודקת וחומלת‪ ,‬חברה‬
‫המתקיימת בקשר שבין חזון לעולם‬
‫טוב יותר לבין חריקת השיניים של‬
‫גאולה מתמשכת‪.‬‬

‫‪ 22‬‬

‫אמרה שרה סילברמן‪:‬‬

‫מכל העמים‪ ,‬היהודים הם אלה‬
‫שמכירים את מרירות הדיכוי והריחוק‬
‫מארצם‪ .‬זה מה שהופך את הכיבוש‬
‫לאירוני כל כך‪ .‬לפעמים קשה להבחין‬
‫בין צדק לעוול‪,‬‬
‫המצב מורכב ומפחיד‪ ,‬אבל אני‬
‫מניחה שדיכוי יימצא תמיד בצד הלא–‬
‫נכון של ההיסטוריה‪.‬‬






Download siso haggada haaretz



siso_haggada_haaretz.pdf (PDF, 7.55 MB)


Download PDF







Share this file on social networks



     





Link to this page



Permanent link

Use the permanent link to the download page to share your document on Facebook, Twitter, LinkedIn, or directly with a contact by e-Mail, Messenger, Whatsapp, Line..




Short link

Use the short link to share your document on Twitter or by text message (SMS)




HTML Code

Copy the following HTML code to share your document on a Website or Blog




QR Code to this page


QR Code link to PDF file siso_haggada_haaretz.pdf






This file has been shared publicly by a user of PDF Archive.
Document ID: 0000578721.
Report illicit content